השפעת ההזדהות עם התפקיד הספורטיבי על התפתחות הזהות העצמית של ספורטאים מתבגרים

סימה זך, בן שחר 

זהות ספורטיבית היא מבנה שכלי המציין את המידה שבה היחיד מזדהה עם התפקיד הספורטיבי (Brewer; Van Raalte, & Linder, 1993). נמצא קשר בין זהות ספורטיבית חזקה ובלעדית לבין קשי הסתגלות לאחר אירועים שונים הפוגעים בתפקוד הספורטיבי. למשל, נמצא קשר בין זהות ספורטיבית חזקה ובלעדית לבין קשיים רגשיים בעקבות פציעה (Brewer, 1993), פרישה מפעילות ספורטיבית (Lavallee, Gordon, & Grove, 1997), שיעבוד בזהות (Good, Brewer, Petitpas, Van Raalte, & Mahar, 1993) ורמה נמוכה של בגרות מקצועית (Murphy, Petitpas, & Brewer, 1996).

במחקר זה נבדקה מידת החוזק והבלעדיות של הזהות הספורטיבית בקרב שחקני כדורסל מתבגרים המשתתפים בשלוש ליגות הנוער של איגוד הכדורסל (מחוזית, ארצית, ולאומית).

תוצאות המחקר מעידות כי לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמת הזהות הספורטיבית בין שלוש רמת ההשתתפות. במחקר זה נמצאה הזהות הספורטיבית בשלוש הרמות גבוהה מאוד, שלא כמו במחקרים שפורסמו עד היום. זהות ספורטיבית של ספורטאים אשר העידו כי בכוונתם להפוך למקצועים הייתה גבוהה יותר משל ספורטאים שהעידו כי אין להם כוונה כזאת. רובם המכריע של הנבדקים רוצים להגיע לרמה המקצוענית ואף חושבים שיש להם סיכוי להגשים שאיפה זו. נתון זה מעיד על השאיפות הבלתי מציאותיות של הספורטאים המתבגרים. בנוסף, נמצאו קשרים חיוביים מובהקים בין הזהות הספורטיבית לבין עמדת הספורטאי בנוגע לקשיי הסתגלות שעלול להתנסות בהם כאשר תסתיים הקריירה הספורטיבית שלו, בין הזהות הספורטיבית לבין דעתו של הספורטאי באשר לסיכוייו להיות מקצוען, וקשר שלילי בין הזהות הספורטיבית לבין מספר השעות השבועיות שהספורטאי מייחד לפעילויות שאינן קשורות לספורט.

על בסיס ממצאים אלה ועל בסיס ממצאים שנאספו במחקרים קודמים נראה כי ספורטאים ישראלים עלולים לחוות קשיי התסגלות בעת סיום הקריירה הספורטיבית (בעקבות פציעה, ניפוי וכדומה.). אחת מאפשרויות ההתערבות של פסיכולוגיים של הספורט, של מאמנים, של מנהלים ושל הורים העובדים עם ספורטאים צעירים, היא לנסות להפחית את המידה שבה הספורטאים מזדהים עם התפקיד הספורטיבי, וזאת על ידי הדגשת החשיבות של התנסויות אחרות מחוץ לעולם הספורט.

לקריאת המאמר המלא