יורם אהרוני | רפואת ספורט | 27/10/2025

המיתוס שספורט הישגי מקדם בריאות הציבור

תקציר מאמר שהתפרסם ב- International Journal of Sport Policy and Politics

(בתמונה: הכדורגלן האיטלקי תיאגו  מוטה מפונה מהמגרש בגמר אליפות אירופה 2012 עקב פציעה בשרירי הירך האחוריים)

למעלה משני עשורים של מחקר על הקשר בין מימון ופיתוח ספורט הישגי לבין הגדלת ההשתתפות בספורט ו/או רמות הפעילות הגופנית באוכלוסייה הכללית סיפקו ממצא ברור ועקבי אחד – העסק לא עובד.

 
מחקר שנערך לאחרונה בקנדה הראה שככל שהמימון הממשלתי לספורט הישגי גדל, כך פחתה ההשתתפות בספורט מאורגן בקרב האוכלוסייה הכללית. מחקר אחר שנערך בבריטניה הגיע למסקנה דומה ולכן מחברי המאמר תומכים בדעה כי אין למעשה ראיות לכך שתמיכה בספורט הישגי היא יעילה כאסטרטגיה  בתחום בריאות הציבור כדי להשפיע לטובה על הבריאות הגופנית.
אנשי מוסדות ספורט רבים ופוליטיקאים מנסים להצדיק בפני משלמי המיסים את ההשקעה הציבורית באירועי ספורט גדולים, בטענה שהיא תסייע לקדם פעילות גופנית לכלל הציבור. לטענה זו יש מעט מאד ראיות תומכות. ממשלת בריטניה הוציאה למעלה מ-9 מיליארד ליש"ט מכספי ציבור על המשחקים האולימפיים בלונדון בשנת 2012 מתוך "הבטחה" נרחבת ליצור מורשת של עלייה ברמות הפעילות הגופנית באוכלוסייה הכללית. הבטחה זו מעולם לא התממשה במובן משמעותי כלשהו. ראיות כאלה אינן ייחודיות. סקירה מקיפה שהתפרסמה בשנת 2021 על המשחקים האולימפיים מאז 1996 הראתה כי לא חל שינוי מדיד ברמות ההשתתפות בפעילות גופנית מיד, לפני או אחרי אף אחד מהמהדורות של המשחקים האולימפיים בתקופה.
בהקשר להשקעה הציבורית באירועי ספורט גדולים, גם רעיונות כמו "מודל לחיקוי" ו"הצלחה" הופרכו באופן גורף. הרעיון הוא שהצלחתם של ספורטאי עילית תעורר איכשהו השראה באומה להיות פעילה יותר גופנית, ולכן הפניית כספי ציבור לפיתוח כישרונות ולמשאבי ספורט עילית הם מוצדקים. למנגנון המוצע הזה יש מעט מאוד ראיות אמפיריות, אם בכלל, התומכות בו. 
קבוצת האוכלוסייה שבה שיעורי ההשתתפות בפעילויות ספורט הם הגדולים ביותר, כולל בספורט תחרותי, היא ילדים ובני נוער. עם זאת, בסביבות גיל 13, לעתים קרובות כאשר מתממשים יותר שליטה אישית ו"חופש",  שיעור ההשתתפות של ילדים בפעילות ספורט מאורגנת יורד באופן תלול. הסיבות המצוטטות לנשירה מספורט תחרותי מאורגן לעתים קרובות הן: חוסר הנאה, לחץ שנכפה על ידי מבוגרים, תחרותיות יתר, "משחק" שהופך ל"עבודה", פציעות ושחיקה.
נראה כי כאשר ניתנת להם אוטונומיה מסוימת ביחס לזמנם הפנוי, ילדים ובני נוער רבים בוחרים לא להשתתף בספורט תחרותי. יתר על כן, חוויות ילדות שליליות המיוחסות לתרבות הקשורה לספורט תחרותי יכולות להוביל לחוסר פעילות גופנית מתמשך גם בבגרות.
הבעיה העיקרית ברעיון של שימוש במשאבים ציבוריים לשיפור בריאות הציבור באמצעות תמיכה בספורט הישגי היא שרוב המבוגרים אינם משתתפים בפעילויות ספורט תחרותיות. בחברות מערביות, למרות שיעורי השתתפות נמוכים מאוד, ממשלות ממשיכות להשקיע כספי ציבור בספורט הישגי, גם מתוך אמונה מוטעית בתועלת המשמעותית שלו לבריאות הציבור. ההשקעה בספורט ההישגי מנומקת גם ביצירת תחושת גאווה לאומית. לפיכך משאבים רבים מופנים להצלחה של מעטים בעוד רוב בני נוער לא מעוניינים להמשיך ולעסוק בספורט תחרותי.
בעוד ששיעורי השתתפות תחרותי הם נמוכים, יש שיעור גדול של חובבי ספורט העוקבים  אחרי תחרויות ספורט במגרשים, באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות או קונים מוצרים ושירותים הקשורים לספורט. ספורט הישגי, בצורות שונות, הוא כיום תעשייה עולמית המונית. תאגידים רב-לאומיים, שלעתים קרובות הם בעלי רקורד מפוקפק או נוקטים בשיטות עסקיות  לא אתיות, נותנים חסות ומפרסמים באמצעות ספורט הישגי. מציאות זו כמעט ולא נתקלת בהתנגדות מצד מנהיגים בתעשיית הספורט, ובדרך כלל מאומצת על ידם. כמו כן, ממשלות המערב לא גילו נועזות גדולה במיוחד בוויסות הפעילות המסחרית בספורט ההישגי.
הבעיה לבריאות הציבור נובעת מהמצב בו תאגידים המוכרים מוצרים וסגנון חיים "לא בריאים" באופן כללי, כמו יצרני מזון ומשקאות ותעשיית ההימורים, נטועים בספורט ההישגי. מקדונלד'ס, למשל, הייתה שותפה עם התאחדות הכדורגל של אנגליה בין השנים 2002 ל-2022 כדי לקדם את הספורט, וכמובן גם את צריכת הארוחות במקדונלד'ס, בקרב ילדים. קבלת חסות מחברות מזון ומשקאות על ידי אלו המנהלים ומארגנים "ספורט" נמצאה תורמת לסביבה הגורמת לילדים להשמנה. המעורבות הגדולה של תעשיית ההימורים בספורט גם היא מהווה אתגר לבריאות הציבור. בקיצור, פעילות מסחרית המזיקה לבריאות הציבור מתאפשרת הודות לכך שמוסדות המפעילים את הספורט התחרותי מעדיפים רווח על פני בריאות הציבור. זה לא חדש וגם לא מפתיע. טבק היה המוצר הראשון שפורסם ושווק באופן נרחב באירועי ספורט תחרותי.
ראיות כאלה מצביעות על היפוך המיתוס: ספורט הישגי תורם בדרכים ברורות לפגיעה בבריאות הציבור. יש מחקרים רבים המראים כיצד התגלמות האידיאולוגיות ודרכי הפעולה הקשורות לספורט הישגי פוגעות באופן פעיל בבריאותם של אלו המשתתפים בו. מחקרים ביקורתיים על ספורט הישגי הראו זה מכבר כיצד ההיגיון שלו יכול לעודד הפרעות אכילה, פציעות כתוצאה מאימון יתר וקידום הקרבת בריאות הגוף "למען המשחק". בעוד שאנשים רבים מבינים את העיסוק בספורט תחרותי כפעילות משחקית ובלתי מזיקה ברובה, פציעות ספורט רחוקות מלהיות טריוויאליות. פינץ' ועמיתיו השוו ב-2014 פציעות הקשורות לספורט לפציעות בתאונות דרכים, ומצאו שפציעות ספורט היו קשורות לפי 3 שנות חיים עם נכות, פי 1.9 מספר ימי אשפוז ועלויות אשפוז ישירות גבוהות פי 2.6.
ממצאים כאלה אלו מאתגרים עוד יותר את ההנחה הבסיסית כי ספורט הישגי מקדם פעילות גופנית ובריאות. אחד הגורמים המובילים להתרחשות פציעות כאלה הוא עיסוק בספורט עם מגע גופני חזק. מדובר בענפי ספורט בהם פגיעה טראומטית בגוף ובמוח נובעת באופן הגיוני למדי מהחוקים והקודים הנורמטיביים של ענף הספורט. דוגמאות לענפים כאלה כוללות רוגבי, פוטבול אמריקאי, הוקי קרח, פוטבול אוסטרלי וענפי ספורט לחימה שונים. ענפי ספורט אלה הם מהפופולריים, הרווחיים והכואבים ביותר בעולם המערבי. השתתפות בענפי ספורט אלה כרוכה בסיכון מוגבר לפגיעה מוחית טראומטית, אשר לצד בעיות שונות לטווח קצר ולטווח ארוך, עלולה להרחיק אנשים מפעילות גופנית לתקופות ארוכות עקב תסמינים מתמשכים. לדוגמה, במחקר על רוגבי לתלמידי בית ספר שפורסם ב-2017, דווח כי 37% מתוך 825 ילדים סבלו מפגיעות שגרמו להם הפסקה באימונים  במהלך העונה, מתוכן 19% היו פגיעות מוח טראומטיות. כמעט מחצית (49%) מהילדים שנפצעו נזקקו להיעדרות מפעילות גופנית במשך 28 ימים או יותר. יתר על כן, הוכח כי הן טראומה מוחית שגרתית והן פגיעות מוח טראומטיות בספורט גורמות לקיצור החיים עקב נפיחויות בלתי נשלטות במוח.
אנו מקווים שתצפיות אמפיריות אלו יגרמו לחשיבה ביקורתית על מיתוס הספורט כבריא, בין היתר בשל  שכיחות הנזק המוחי הנגרם לרבים מהספורטאים בענפים אלה. קשה להתעלם  מהבעיות הנוירולוגיות ולטעון  כי הן "תאונות" כאשר הן משובצות בכללים ובקודים של "המשחק".
סקירת הראיות לעיל אינה ממצה בשום אופן וניתן להרחיבה בקלות. לדוגמה, נוכל גם להצביע על אתגרים אחרים בתחום בריאות הציבור, כגון הבעיות המערכתיות המתמשכות של התעללות בילדים בספורט  או "משבר" בריאות הנפש בקרב ספורטאים בפעילות העוסקים בספורט הישגי.

בעיית האמיתות הקטנות והפצת הבשורה הספורטיבית

אנשים רבים מוצאים משמעות בהישגים ספורטיביים ובתנאים מסוימים, הדבר יכול להוביל אותם להיות פעילים גופנית לאורך חייהם ולתרום לבריאותם ולרווחתם בדרכים חשובות. ואכן, ב-1992 רוברטס וברודי הגיעו למסקנה שיש תפקיד "נישתי" אך לא בסיסי לספורט במדיניות קידום בריאות. אנו יכולים להצביע על החוויות שלנו ולהדגיש אלמנטים מהן, אך אנו יכולים גם להצביע על סדרה של השלכות כואבות ומזיקות שנשארות איתנו עד היום. בהקשר זה, ספורט הישגי גדוש ב"אמיתות קטנות" כאלה, המסייעות לשמר מיתוסים ולהסתיר ממצאים אמפיריים. ב"חקירת מיתוסים" שפורסמה ב-2023, מתיוס ושותפיו  בחנו תהליך זה ביחס לאופן שבו "מומחים" לספורט יצרו מחדש את הקסם המפתה של איגרוף כספורט בעל תכונות ייחודיות שיכול "לרתק" צעירים, במיוחד בנים מרקע של מעמד הפועלים. הם הראו כי דיווחים אנקדוטיים ו"איסוף נתונים" גרוע מבחינה מתודולוגית, מה שאנו מכנים "אמיתות קטנות" - סייעו "להוכיח" את התועלת של הספורט כמיזם חיובי חברתית. כך יכולים רעיונות מיתיים על ספורט, לצד כמה "אמיתות קטנות" חלקיות ובעייתיות להפוך למציאות.
כדי להרחיב את טענתם של מתיוס ועמיתיו, מחברי המאמר טוענים כי  רבים מהמומחים המטיפים לחשיבות הספורט, כולל כמה חוקרים, נושאים עמם "תמונה מוקדמת של העולם האמפירי" אשר ממסגרת "ספורט" כטוב מבחינה קיומית ואתית. כאשר עמדה מוסרית כזו מעצבת את האופן שבו ניגשים לתופעות מסוימות, קל להימשך לכיוון, או להיות שותפים לייצור כוזב של ראיות "מאשרות אמונות" ולא "סותרות אמונות".
בעלי חוויות אישיות חיוביות מספורט הישגי עשויים לחלוק על ההנחה הבסיסית של הטיעון הזה, ולהאמין שמודל הספורט שלהם יכול להועיל לציבור הרחב משום שהוא הועיל להם ולאחרים ברשת החברתית שלהם. בהקשר זה, חוויות סובייקטיביות יכולות להתערבב עם הבנה שגויה של החיים החברתיים - משהו כמו "ספורט היה טוב בשבילי אז בוודאי שהוא טוב לכולם". אמונות כאלה עומדות בבסיס השחזור והקיימות של "מיתוס הספורט הגדול".
ספורט תחרותי עשוי להיות מהנה, ואין להכחיש שהשתתפות בו יכולה להיות בריאה, וגם לא את העובדה שהוא משמעותי מאוד לחייהם של אנשים מסוימים. כל אלה אמירות נכונות, אבל, וזה אבל גדול, כדי לבצע הערכה נבונה ורצינית לגבי כל דבר, במיוחד בכל הנוגע לקביעת מדיניות ציבורית, רגישות ביקורתית היא חיונית. המיתוס בו אנו דנים הוא שמימון ותמיכה בספורט הישגי  מקדמים את בריאות הציבור, לא את בריאותו של אדם ספציפי או של קבוצה קטנה.
טענות ברורות דורשות ראיות ברורות. אלו המפיצים את הפוטנציאל החיובי של הספורט ההישגי חייבים לאשש, בדיוק רב יותר, את התנאים החברתיים והפעולות המייצרות את "האמיתות הקטנות" הללו. יש לבסס בבירור הבנה מפורטת הרבה יותר של (חוסר) התדירות ו(חוסר) השפעתם ביחס לתועלת הציבורית. זה יציג נקודת מבט ביקורתית, זהירה ואמיתית יותר על התועלת של ספורט הישגי לקידום בריאות הציבור. אם ראיות כאלה היו מוצגות, היה קשה הרבה יותר לנפץ מיתוסים ספורטיביים באופן לוגי ואמפירי. 

מיתוס מזיק שאסור להשלים איתו

כדי לסכם כמה מהנושאים הקודמים, ראוי לשקול את מי המיתוס משרת, וחשוב מכך, למי הוא מזיק. נהנים מהמיתוס הם האנשים והארגונים שיש להם אינטרסים כלכליים ומסחריים. ספורט הישגי הוא עסק גדול, וישנם תמריצים כלכליים חזקים לתאגידים לתת חסות ולחבר את עצמם אליו תחת מסווה של תרומה  לאג'נדה של בריאות הציבור. המציאות היא שבעוד שתופעות כאלה עשויות להיראות כבעלות מידה מסוימת של אלטרואיזם, אלו המנהלים עסקים נוטים לעשות דברים שמביאים לעלייה ברווחים שלהם. אם זה המצב, ניתן להשתמש במיתוס כדי להצדיק ולקיים אינטרסים קפיטליסטיים ופרטיים, אך עם מראית עין של טובת הציבור. זו אסטרטגיית שיווק יעילה מאוד. עם זאת, הנזקים בשל כך לחברה ולפרטים הם רבים. חיזוק המיתוס מאפשר את הנירמול של המגמה המתמשכת במדיניות ממשלתית ניאו-ליברלית בתחומי הספורט והפעילות הגופנית, מגמה של צמצום המימון להזדמנויות  לעיסוק בפעילויות ספורט עממיות תוך המשך השקעה וקידום ספורט הישגי ממוסחר. בבריטניה, וכנראה גם במקומות אחרים, השפעות גישה זו נראות בכך שיש הפחתה ניכרת וסגירה של מרכזי פנאי ציבוריים ובייקור עלות ההשתתפות במועדוני הספורט, פעולות אשר מחריפות אי-שוויון חברתי-כלכלי קיים, המונע ממגזרים גדולים בחברה לעסוק בפעילות גופנית ובספורט. 
אפילו בתקופות של צנע, אשר בהן מגזרים אזרחיים חיוניים כמו בריאות ורווחה חווים קיצוצים תקציביים חמורים, ארגונים הקשורים לקידום ספורט הישגי ממשיכים לקבל סכומי עתק של כספי ציבור מדי שנה. יש בכך פגיעה בבריאות הציבור, ברווחתו ובשגשוגו האנושי הכללי. האמונה הכוזבת במיתוס שספורט הישגי תורם לבריאות הציבור מונעת הקצאת משאבים ציבוריים לאפיקים שהיו יכולים לתרום הרבה יותר להתמודדות עם בעיות שיש להן השפעה על אנשים רבים, כגון חוסר פעילות גופנית.
מעודד לראות ארגונים כמו Sport England (ארגון הפועל תחת משרד התרבות, המדיה והספורט בבריטניה) נוקטים צעדים לקראת הפחתת מימון ספורט תחרותי והשקעה בגרסאות אחרות של ספורט ופעילות גופנית. צעדים אלה כללו אסטרטגיות מפורשות יותר ליצירת סביבות המאפשרות הליכה ורכיבה על אופניים ופעילויות גופניות בשטחים פתוחים. שינויים כאלה נראים תואמים, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה אמפירית, להבנות ריאליסטיות יותר של הדרכים בהן ניתן להגביר את הפעילות הגופנית, אך עדיין נדרשת עבודה כדי למתן את זרימת כספי הציבור לספורט ההישגי כל עוד היא נעשית תוך שימוש בהצדקות הנסמכות על מיתוסים שגויים.
לעיתים יש בלבול מושגים. את התועלת המוכחת לבריאות הציבור של פעילויות גופניות מתונות עד נמרצות ותועלת  חברתית אפשרית של השתתפות בפעילויות ספורט קבוצתיות מנסים להשליך גם על פעילויות ספורט שיש בהן שיעורי פציעה גבוהים. לדוגמה, ממשלת בריטניה התחייבה להקצות למעלה מ-40 מיליון ליש"ט מכספי ציבור לתמיכה בפיתוח איגוד הרוגבי בשנת 2021. כספים אלה כללו כספים ספציפיים לתמיכה בצמיחה ובהתמקצעות של רוגבי נשים וזאת למרות שאין ראיות ליתרונות ייחודיים לבריאות ולרווחה מספורט עם מגע גופני חזק אך ידוע שיש בהם סיכונים גבוהים מאד לפציעות. לכן, בנוגע לספורט עם מגע גופני חזק, כספי ציבור מממנים משהו שסביר להניח שפוגע בבריאות הציבור, אולי יותר מאשר עוזר. נראה שזו עסקה לא טובה עבור משלמי המיסים.
 חשובה לא פחות העובדה כי האידיאולוגיות הנפוצות והפרקטיקות הקשורות לספורט ההישגי מאפשרות מגוון מעשים מזיקים. זה כולל השתתפות במשחקים תחרותיים גם כאשר אין החלמה מלאה מפציעות, הצדקת הפרעות אכילה, שימוש בחומרים משפרי ביצועים בעלי השפעה בריאותית מזיקה ("סמים ספורטיביים")  השתתפות באימונים ובתחרויות הגורמים לסבל רב למשתתפים בהם, כולל התנהגות משפילה של חלק מהמאמנים. כפי שהראינו קודם לכן, קבלה חסרת ביקורת של המיתוס שספורט תורם לבריאות משמשת לעתים קרובות כמגן סמלי לנטרול והכחשה של נזקים מוכחים כאלה.
כמובן שבעיות אלו אינן שכיחות באותה מידה בחוויות של כולם, אך מחקרים שונים מצביעים על כך שהן אינן נדירות ושהן קשורות למבנה ולתרבות של הספורט ההישגי. בהינתן זאת, יש לקחת בחשבון את הנזקים שניתן להדגים בבירור בעת מימון וקידום ספורט הישגי, במיוחד כאשר פעולות אלה מכוונות לעודד ילדים ובני נוער לפעילויות כאלה.

איך ניתן להרוס את המיתוס?

מה ניתן לעשות? יחד, כל העוסקים במחקר ובהוראה בתחומי החינוך הגופני, הבריאות, הפעילות הגופנית והספורט צריכים לנסות בעזרת הידע, הראיות, אמצעי הפעולה והכוחות העומדים לרשותם, להפריך ובסופו של דבר לנפץ את המיתוס שמימון ופיתוח ספורט הישגי מקדמים את בריאות הציבור. אם לא יהיו פעולות בכיוון כזה, בין אם במכוון ובין אם לאו, הדבר יספק תמיכה לביסוס המיתוס. כאשר המיתוס נבחן במסגרת מחקרים בעלי חשיבה ביקורתית, נמצאות מעט מאד ראיות לקשר החיובי שלו לשיפור בריאות האוכלוסייה הכללית, ולעומת זאת ישנן ראיות רבות להשפעות שליליות שלו על הבריאות ולניצול שגוי של משאבי ציבור. 
צריך להדגיש שוב כי לספורט תחרותי עשויות להיות כמה השפעות בריאותיות חיוביות על חלק מהעוסקים בו. מיתוסים רבים מבוססים על "אמיתות קטנות" הפונות למשהו מהעולמות שהמשתתפים בפעילויות חולקים עם אחרים. לכן, מאמנים, מורים, מנהלים, שחקנים, חוקרים ושאר העוסקים במקצועות הקשורים לעולם הספורט  צריכים לשפוך אור על חוסר האיזון בין  מעט הראיות התומכות במיתוס לבין שפע הראיות המראות את ההפך. בעלי תפקידים ב"חזית" של ניהול הספורט צריכים לעבוד מנקודת התחלה זו, אם הם עדיין לא עושים זאת, בעת קבלת החלטות בנוגע לניהול, ארגון ומימון הספורט. יתר על כן, כל מי שעובד במרחבים חברתיים כאלה ותורם להבנת הציבור את צורות ה"ספורט" השונות יכול לסייע, באמצעות פעולותיו לממש רעיונות מציאותיים יותר לגבי ספורט.
קריאת תיגר על מיתוסים ספורטיביים המושרשים עמוק ב"תודעה קולקטיבית", המועצמים על ידי כוחות חברתיים-כלכליים רבי עוצמה התומכים בהם, מחייבת גישה מאוחדת. לכן נדרש שיתוף פעולה נרחב מצד אנשים בתוך עולם הספורט התחרותי וגם כאלה שאינם מעורבים ישירות בו, משחקנים ועד אוהדים, משרי ממשלות ועד מאמנים, מסטודנטים לתואר ראשון ועד פרופסורים. עולמות הספורט של המחר יכולים להיות שונים אם נפעל היום, ונמשיך לפעול מחר. הצעדים רבים, אך הכיוון ברור - יש לאתגר, לערער ולנסות להרוס מיתוסים על ספורט.

מקור:

Hardwicke, J., Bottomley, D., Coates, E., Hindley, D., Rzepka, M., & Matthews, C. R. (2025). Destroying the myth that performance-sport promotes public health. International Journal of Sport Policy and Politics, 1–18.

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.