יורם אהרוני | היסטוריה של הספורט | 31/08/2025

המהדורה השנייה של "המשחקים האולימפיים לנשים", יטבורי 1926

 
תקציר מאמר שהופיע ב- The International Journal of the History of Sport

(

(בתמונה: נבחרת שוודיה למשחקי יטבורי 1926, עומדת במרכז עם המספר 97, רות סבדברג)

רקע ושיטת המחקר

מאמר זה בוחן את ההכנות, הארגון והסיקור התקשורתי של המהדורה השנייה של "המשחקים האולימפיים לנשים" שהתקיימה בעיר יטבורי (Gothenburg), שוודיה, בשנת 1926. הוא בוחן את ההקשר של המשחקים להתפתחות האתלטיקה לנשים בשוודיה, על רקע התקדמות שוויון הזכויות לנשים ומאמצים לקדם את השתתפותן בספורט.
המשחקים האולימפיים המודרניים נערכו לראשונה בשנת 1896. במהדורה הראשונה שהתקיימה באתונה השתתפו גברים בלבד. החל מהמדורה השנייה שנערכה בפריז בשנת 1900, הותרה השתתפות של נשים במספר ענפים אך לא באתלטיקה.
כחלק מהמאבק של הנשים לאפשר להן להשתתף ביותר תחרויות ספורט ובמיוחד באתלטיקה, הוקם ארגון ספורט בין לאומי לנשים שכונה FSFI ובשנת 1922 נערכה בפריז המהדורה הראשונה של "המשחקים האולימפיים לנשים" שהייתה תחרות בין לאומית באתלטיקה.
במהלך הקונגרס השלישי של FSFI בפריז בשנת 1924, הוחלט כי המהדורה השנייה של "המשחקים האולימפיים לנשים" תתקיים בבריסל בשנת 1926 אך הפדרציה הבלגית נתקלה בקשיים בארגון האירוע. כתוצאה מכך, לקראת סוף נובמבר 1925, הוציאה ה-FSFI בקשה לכל המדינות המסונפות, כדי לברר האם מישהי מהן מוכנה ומסוגלת לקחת על עצמה את אירוח המשחקים. בהתחשב בזמן ההכנה הקצר, אף פדרציה לא העזה לקחת על עצמה משימה כה גדולה. בנקודה זו צעדה באומץ קדימה התאחדות הספורט השוודי החדשה לנשים (SKI) והכריזה על נכונותה לארגן את המשחקים. לפיכך, במהלך שנת הייסוד שלה, התמודדה SKI עם אתגר כפול של ארגון האירוע והרכבת נבחרת שוודית מייצגת. לאחר מכן, "משחקי הנשים הבינלאומיים השניים", כפי שכונו רשמית, התקיימו ביטבורי בין ה-27 ל-29 באוגוסט 1926, בסלוטשוגסוואלן, אצטדיון כדורגל ואתלטיקה שנבנה בשנת 1923.
מטרת המאמר הייתה לענות על השאלות הבאות: (1) אילו גורמים תרמו למיסוד האתלטיקה הנשית בשוודיה, ומה כלל תהליך זה? (2) כיצד אורגנו משחקים אלה? (3) כיצד דיווחה התקשורת השוודית על המשחקים? ו-(4) כיצד הגיבו ארגוני ספורט הנשלטים על ידי גברים על קיום תחרויות המשחקים?
כדי לערוך את המחקר, נאספו נתונים מראיונות שנערכו עם שתי חלוצות ספורט משוודיה, רות סבדברג (1903–2002) ואולה פלטסטרום (1908–1993). סבדברג השתתפה במשחקים ביטבורי אך פלטסטרום, שהייתה ספורטאית בעצמה, הייתה רק צופה במשחקים בשנת 1926.  סבדברג השתפה גם במשחקים האולימפיים באמסטרדם ב-1928 בריצת 100 מטר, בריצת השליחים 4X100 מ' ובזריקת דיסקוס, מקצוע בו זכתה במדליית הארד. כמו כן נסקרו פרוטוקולי ישיבות גופי הספורט השונים בשוודיה, נעשה חיפוש בארכיונים של  של פדרציית האתלטיקה הבין לאומית שכונתה אז IAAF , בארכיון של הוועד האולימפי הבין לאומי (IOC)  ובארכיונים נוספים בשוודיה בהם נמצאו מסמכים, תמונות ואפילו סרטי קולנוע שסיקרו את האירוע. כמו כן נסקרו העיתונים שיצאו לאור בשוודיה באותה התקופה.

צעדים ראשונים של האתלטיקה בשוודיה

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נפתחו הזדמנויות משמעותיות בפני נשים, במיוחד, בהשוואה לדורות קודמים. לדוגמה, נשים בשוודיה קיבלו את זכות הבחירה לפרלמנט בשנת 1921, שינויים בחוקי הנישואין העניקו לנשים נשואות את אותן זכויות כמו לבעליהן, ושוק העבודה הפך נגיש יותר ויותר.
ספורט נשים אורגן ומוסד בשוודיה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. זה התחיל בכך שנערות, בעיקר במהלך תקופת הלימודים, קיבלו הזדמנות להתנסות במשחקים ובענפי ספורט שונים. ארגון המשחקים האולימפיים בסטוקהולם בשנת 1912 על ידי שוודיה והעלייה בסיקור התקשורתי הספורטיבי לאחר מכן מילאו גם הם תפקיד בפיתוח ספורט הנשים במדינה. עם זאת, שלוש התפתחויות מרכזיות תרמו באופן משמעותי להזדמנויות עבור נערות ונשים בשוודיה לעסוק באתלטיקה:
ראשית, האגודה לקידום משחקים בבתי הספר בסטוקהולם והאגודה למשחקים ביטבורי נוסדו בשנים 1883 ו-1897, בהתאמה. ארגונים אלה, שקיבלו תמיכה כספית מהערים, בנו ותחזקו מגרשי ספורט וסיפקו ציוד למשחקים ולעיסוק בענפי ספורט שונים לתלמידי בתי הספר.
שנית, הוקמו אגודות ספורט בבתי ספר ברחבי המדינה, ובשנת 1915 הוקמה התאחדות הספורט השוודית  לבתי הספר. כבר בשנת 1917, אגודות אלו ארגנו תחרויות קבוצתיות בין בתי ספר, וכמה נערות השתתפו בהן. בשנת 1923 נערכו ביטבורי תחרויות ספורט לאומיות באתלטיקה לבתי ספר, בהשתתפות 50 נערות שהתחרו במקצועות כמו ריצת 60 מטר, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, זריקת כדור וריצת שליחים.
שלישית, "אות הספורט" בשוודיה נוסד בשנת 1919 לבנים וב-1923 לבנות. התלמידים היו יכולים לזכות באותות של "זהב", "כסף" ו"ארד" על פי הישגיהם במגוון פעילויות ספורט. מבחני אות הספורט בשוודיה היו פופולריים במשך מספר עשורים. המטרה הייתה לשלב את כל תלמידי בתי הספר, לא רק את הספורטאים הטובים ביותר, ולעודד אותם לנסות ענפי ספורט שונים ולעסוק בפעילות גופנית.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמו בשוודיה שני ארגונים לאומיים לספורט נשים. פדרציית הנשים השוודית לתרבות גופנית (SKCFK) נוסדה בשנת 1924, וההתאחדות השוודית לספורט נשים (SKI) בשנת 1925. בהיבט זה נבדל הספורט השוודי מזה של שכנותיה, פינלנד ונורבגיה, שם ספורט הנשים שולב בפדרציות הוותיקות (הגבריות).
שני הארגונים השוודיים היו שונים זה מזה מבחינת ניהול, מיקוד ופעילות. SKCFK הונהג על ידי נשים והיה לו קשר ברור לתנועת שחרור הנשים הכללית, בעוד ש-SKI, הונהג על ידי גברים ועסק רק בספורט.
כאשר משווים בין שני ארגוני הנשים, מתברר ש-SKI, בניגוד ל-SKCFK, יוזמה והובלה על ידי גברים ושמרה על קשרים הדוקים יותר עם מוסדות הספורט הגבריים. 

ארגון המשחקים

 לאורך שנות קיומו, הועד המנהל של SKI כלל בין היתר את  את איינר ליליה (יו"ר), וסטה מלמגרן (סגן יו"ר), אינגה רוזנגרן (מזכירה), ופר וולין (גזבר). הכוח המניע מאחורי הגשת הבקשה וארגון המשחקים היה איינר ליליה, תומך נלהב של ספורט נשים והיו"ר היחיד של SKI. ליליה טען ששוודיה מוכנה להשתתפות בתחרויות של נשים באתלטיקה, שכן ההתנגדות החברתית בה לספורט נשים פחתה משמעותית. הוא טען שתחרויות אתלטיקה ישמשו כעדות לאפשרות של נשים לעסוק בספורט מבלי לפגוע בנשיותן. במקביל, ליליה הדגיש את אחריותה של SKI לתמוך רק בענפי ספורט הנחשבים מתאימים לנשים, אם כי מבלי להגדיר קריטריונים ספציפיים ולמה התכוון ספציפית.
אנשים רבים היו מעורבים בארגון המשחקים וגילו עניין ניכר ונכונות לתרום. גברת מרי פון סידוב קיבלה על עצמה להיות יו"ר הכבוד של האירוע. היא הגיעה מרקע אמיד ביטבורי, והייתה נשואה לאוסקר פון סידוב, שכיהן בתפקידים של מושל, שר, ולזמן קצר כראש ממשלת שוודיה. גם גברת פון סידוב וגם חברי ועדה אחרים ניצלו את השפעתם כדי להבטיח משאבים כספיים לביצוע מוצלח של המשחקים.
בנוסף לכך מספר אנשים בולטים הציעו את תמיכתם כחברי כבוד בוועדה המארגנת. בין חברי הכבוד היו אליס מיליאט, נשיאת FSFI, והגנרל ויקטור באלק, דמות מפתח בארגון המשחקים האולימפיים בסטוקהולם בשנת 1912 וחבר בוועד האולימפי הבינלאומי. משמעות מיוחדת הייתה השתתפותו של יורש העצר של שוודיה כפטרון המשחקים, והוא אף תרם גביע לנבחרת השליחים המנצחת. המלך גוסטב החמישי תרם גביע למדינה המנצחת. למרבה הצער, אף אחד משניהם לא יכול היה להיות נוכח במשחקים עצמם עקב התחייבויות בינלאומיות קודמות.
האתגרים העיקריים שנתקלו בהם במהלך ארגון המשחקים היו כלכליים. ועדת הכספים  של המשחקים הצליחה לשכנע שמונה אנשים לתרום 1,000 קרונות כל אחד, ובכך להקים קרן חירום לכיסוי הפסדים כספיים פוטנציאליים. למרבה המזל, העודף שנוצר ממכירת כרטיסים עלה על הציפיות, והפך את הכספים שהוקצו למיותרים.
ועדת קבלת פנים ולינה ביצעה עבודה נרחבת, הבטיחה הנחות משמעותיות על נסיעות למשתתפים והמלווים והבטיחה לינה, ארוחות, קבלות פנים ואירועים ללא תשלום לכל הספורטאים והנציגים המשתתפים מהמדינות השונות. הקבוצות שוכנו בבתי מלון בולטים ביטבורי, וארוחות משותפות סופקו בבית ספר סמוך. לכל מדינה משתתפת הוקצה מלווה שעזר לה לאורך כל המשחקים.

המשחקים

 השתתפו שמונה מדינות: בלגיה, צ'כוסלובקיה, צרפת, בריטניה, יפן, לטביה, פולין ושוודיה. למרות שאיטליה ויוגוסלביה נרשמו בתחילה, הן הודיעו שאין ביכולתן לשלוח משתתפות. תוכנית התחרות כללה 13 מקצועות אתלטיקה: ריצות 100 יארד (91.44 מטר), 60 מטר, 250 מטר, 1000 מטר, 100 יארד משוכות, ריצת שליחים 4 × 110 יארד (4 X 100.584 מטר), זריקת דיסקוס, הטלת כידון, הדיפת כדור ברזל, קפיצה לרוחק, קפיצה לרוחק מהמקום, קפיצה לגובה, ותחרות הליכה למרחק של 1000 מטר. ראוי לציין כי תחרות ההליכה, בה השתתפו רק שתי נשים, התקיימה מחוץ לתוכנית התחרות הרשמית.
השתתפו 87 ספורטאיות, ונקבעו גם כמה שיאי עולם חדשים שהוכרו על ידי FSFI. 
המנצחות
ריצת 60 מטר – מרגריט רדידו (צרפת) – 7.8 שניות
ריצת 100 יארד – מרגריט רדידו – 11.8 שניות
ריצת 250 מטר – אילין אדוארדס (בריטניה) – 33.4 שניות (שיא עולם)
ריצת 1000 מטרים – אדית טריקי (בריטניה) – 3:08.8 דקות
ריצת 100 יארד משוכות – לודמילה סיקרובה (פולין) – 14.4 שניות (שווה לשיא העולם)
מרוץ שליחים 4X110 יארד – בריטניה – 49.8 שניות (שיא עולם)
1000 מטרים הליכה – דייזי קרוסלי (בריטניה) – 5:10.0 דקות (שיא עולם, בדרך שברה קרוסלי גם את שיא ההליכה למרחק 880 יארד כשזמנה היה 4:03.0 ד')
קפיצה לגובה – הלן בונס (צרפת) – 1.50 מטר
קפיצה לרוחק – קינוי היטומי (יפן) – 5.50 מטר (שיא עולם)
קפיצה לרוחק מהמקום – קינוי היטומי – 2.49 מטר
זריקת דיסקוס – הלינה קונופצקה (פולין) – 37.71 מטר
הדיפת כדור ברזל (סכום הדיפות ביד ימין וביד שמאל) – מריה וידלקובה (צ'כוסלובקיה) – 19.54 מטר
הטלת כידון (סכום הטלות ביד ימין וביד שמאל) – אן ליזה אדלסקולד (שוודיה) – 49.15 מטר.
משחקי יטבורי זכו לשבחים בתקשורת כפריצת דרך לספורט הנשים בשוודיה, וכזרז להתפתחות ספורט הנשים באופן כללי. בניתוח תמונות מהתחרויות, נמצא שהן מראות על רצינות ונחישות מבחינת ביצועים ותחרותיות. כל הנשים נראות בכושר טוב ורזות, לובשות מכנסיים קצרים וחולצות ספורט, ויש להן תסרוקות קצרות. על כל מדי התחרות יש מספרים וסמלים לאומיים, והנעליים מותאמות לספורט; עם זאת, אף אחת לא נעלה נעליים מסומרות (ספייקס). האירוע נותן רושם רציני, והנשים נראות שואפות למצוינות אתלטית ולביצועים מרביים. 
בנוסף לתחרויות הרשמיות, המשחקים כללו גם מגוון רחב של מופעים ומקצועות ראווה. בין היתר התקיימו הופעות של ריקודי עם שוודיים ומשחקי האזנה (כדוריד צ'כי). כמו כן התקיימה  תחרות ראווה בזריקת כדור-תלי (כדור שקשורה אליו רצועה).
טקס הפתיחה של המשחקים דמה באופן בולט לטקסים של המשחקים האולימפיים. את התהלוכה פתחה רות סבדברג, ספורטאית שוודית בולטת שהתחרתה במקצועות הדיפת כדור ברזל וזריקת דיסקוס, אשר נשאה בגאווה את דגל שוודיה. בעקבותיה הצטרפו לצעדה שתי משתתפות שוודיות נוספות, מלוות על ידי יו"ר SKI וסגנו. לאחר מכן הלכו המשלחות של כל המדינות המשתתפות, בליווי דגליהן הלאומיים. לאחר שסיימו הקפה באצטדיון, הקבוצות יצרו שורה מול התא המלכותי, שם גב' מרי פון סידוב, יו"ר הכבוד של הוועדה המארגנת, קיבלה בברכה את המדינות המשתתפות ופתחה רשמית את המשחקים. לאחר מכן ניגנו ארבעה חצוצרנים צבאיים שוודים את תרועת הפתיחה, ו-3,000 יונים שוחררו לאוויר בהתאם למסורת האולימפית.
עם סיום המשחקים, הקבוצות המשתתפות צעדו שוב אל האצטדיון, שם הגב' מרי פון סידוב, כיו"ר כבוד, לקחה על עצמה את משימת חלוקת הפרסים. פלורנס בירצ'נוף, נציגת המשלחת הבריטית, קיבלה את גביע מלך שוודיה, שהוענק למדינה המנצחת. בריטניה קיבלה גם את גביע השליחים שנתרם על ידי יורש העצר. הפרס האישי להופעה הטובה ביותר, היה מדליית זהב שהוענק על ידי אליס מיליאט, נשיאת FSFI. פרס זה הוענק לקינוי היטומי מיפן (אתלטית מחוננת שזכתה במדליית הכסף במשחקי אמסטרדם 1928 בריצת 800 מ' ונפטרה בגיל 24 מדלקת ריאות).

(בתמונה: קינוי היטומי במשחקי יטבורי 1926)

הסיקור התקשורתי של משחקי יטבורי

 הכיסוי התקשורתי של משחקי הנשים הבינלאומיים השניים ביטבורי היה חיובי ברובו. התחרויות זכו לסיקור נרחב בעיתונים שוודיים מרכזיים. העיתונים הציגו תיאורים מפורטים, צילומים ורישומים שהתפרסו על פני עמודים שלמים. במקרים מסוימים, הסיקור אף זכה לנוכחות בעמוד הראשון. נראה כי רוב העיתונאים התייחסו באופן חיובי לאירוע, וראו בו פריצת דרך עבור אתלטיקה נשית שוודית. 
עם זאת, חשוב לציין שקולות ביקורתיים לא נעדרו לחלוטין. חלק מהכתבים חשו שההתרגשות הקשורה לתחרויות גברים חסרה באירועי הנשים, בעוד שאחרים הצביעו על ליקויים במיומנויות הטכניות של המשתתפות. הערות רבות, לעתים קרובות חיוביות אך לעיתים פחות מחמיאות, עלו בנוגע למראה החיצוני של הספורטאיות. מספר מאמרים הציגו תיאורים סקסיסטיים וביקורת על הספורטאיות. הספורטאיות כונו לעתים קרובות "בנות" והיו התייחסויות ספציפיות למראה של ספורטאיות מסוימות. לדוגמה, הלינה קונופקצה, הפולנייה שניצחה בזריקת דיסקוס ביטבורי 1926 (וגם במשחקים האולימפיים באמסטרדם ב-1928), תוארה כגבוהה, רזה, ו"הגברת הקוקטית ביותר בתחרות" שעסקה בתרגילי גמישות שנחשבו כלא הולמים על יכתב העיתון. מריה וידלקובה, הספורטאית הצ'כית שניצחה בהדיפת כדור ברזל, הוצגה כ"יפה להפליא ובנויה חזק, עם תווי פנים המזכירים יופי יווני". המתחרה הלטבית זינאידה ליפינה זכתה לשבחים כספורטאית האטרקטיבית ביותר, והכתב מציין כי שלף משקפת כדי להתפעל מגזרתה הדקה. היא הושוותה למכונית מרוץ בניגוד ל"מכבשים" המיוצגים על ידי הספורטאיות המשתתפות בתחרויות הזריקה. תיאורים אלה של המשתתפות שיקפו סטריאוטיפים בסיסיים, תוך הדגשת הגזרות הנאות של המשתתפות.
לסיכום, הסיקור התקשורתי של משחקי יטבורי תיאר שינוי משמעותי בתפיסת הספורט הנשי בשוודיה. בעוד שרוב הסקירות היו חיוביות, תוך הדגשת ההתקדמות של הספורטאיות השוודיות, היו מקרים של ביקורת. תיאורי הספורטאיות התמקדו לעתים קרובות במראה הפיזי שלהן ובדבקותן בציפיות החברתיות לנשיות, בעוד שחלק מההערות התמקדו בליקויים טכניים ובסטיות נתפסות מהנורמות המקובלות של התנהגות תחרותית. השיח התקשורתי שיקף משא ומתן מתמשך בין ספורט לנשיות, בניסיון ליישב בין השניים במסגרת החברתית השוררת. ראוי לציון  קטע ממאמר באחד העיתונים: "...הרעיון שספורט יפגע בנשיות הוא לא פחות מהשמצה פרועה. אישה נשארת אישה בין אם היא קופצת מעל רף בגובה של 1.50 מטר, רצה במהירות של 10 יארדים לשנייה, או שוברת שיאי עולם בזריקת דיסקוס. ללא קשר להישגיהן, נשים אלה מגלמות את הנשיות במידה הגבוהה ביותר..."

(בתמונה: הלינה קונופצקה ב-1926)

הקונגרס הרביעי של FSFI 

הקונגרס הרביעי של FSFI נערך במקביל למשחקים. בקונגרס נכחו נציגים מ-12 מדינות: בלגיה, צ'כוסלובקיה, אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, לטביה, לוקסמבורג, פולין, שוויץ ושוודיה. אליס מיליאט, הנשיאה של FSFI, ניהלה את הקונגרס. בין ההחלטות שהתקבלו במהלך הקונגרס, הוסכם כי השיאים שנקבעו במשחקי יטבורי יובאו לאישור, אך מעתה ואילך, רק שיאים המבוססים על השיטה המטרית יירשמו ויוכרו. כמו כן  נקבע כי בעתיד לא יערכו תחרויות ריצה למרחקים הארוכים מ-200 מטרים וקצרים מ-800 מטר, כמו למשל  הריצה ל-250 שנערכה במשחקי יטבורי. משקלי מכשירי הזריקה לנשים נקבעו להיות: כידון -  600 גרם, כדור הברזל - 4 קילוגרם, דיסקוס - 1 קילוגרם. כמו כן נקבע כי תחרויות הזריקה יהיו ביד אחד אחת בלבד ויבוטלו התחרויות בהן נעשה סיכום מרחקי הזריקה בכל יד בנפרד.
הנושא המשמעותי ביותר שנידון בקונגרס התייחס להשתתפותן של נשים במשחקים האולימפיים. IAAF ו-IOC החליטו לכלול לראשונה תחרויות אתלטיקה לנשים במשחקים האולימפיים שעתידים היו להיערך באמסטרדם ב-1928, אולם הסכימו לכלול תחרויות רק בחמישה מקצועות: 100 מטר, 800 מטר, ריצת שליחים 4 × 100 מטר, קפיצה לגובה וזריקת דיסקוס. הקונגרס הטיל את המשימה להתייחס באופן סופי לעמדת ה-FSFI בנוגע לתחרויות נשים במשחקי אמסטרדם על מועצת ה-FSFI. החלטה זו הייתה אמורה להתקבל לאחר איסוף משוב מכל ההתאחדויות המסונפות ל-FSFI במהלך פגישה שתוכננה לדצמבר של אותה שנה בפריז. לשם השוואה ראוי לציין כי גברים התחרו באמסטרדם 1928 ב-22 מקצועות באתלטיקה.

כיצד IAAF ו-IOC "תמרנו" את FSFI 

לאחר הקמת FSFI בשנת 1921, התקיימה  המהדורה הראשונה של "אולימפיאדת נשים" באופן מוצלח ביותר בפריז בשנת 1922. כתוצאה מכך, IAAF ו-IOC החלו להקדיש תשומת לב רבה יותר לספורט נשים. עם זאת, IOC ו-IAAF גילו חוסר שביעות רצון בנוגע לשימוש בשם האולימפי במשחקי הנשים. כתוצאה מכך, החלו משא ומתן באמצע שנות ה-20 בין נשיאת FSFI אליס מיליאט לבין זיגפריד אדסטרום, חבר ה-IOC ונשיא IAAF. סדרה של 11 מכתבים הוחלפו בין מיליאט ל-IOC מ-20 בנובמבר 1926 עד 27 באפריל 1927.
התכתבויות אלה, יחד עם פרוטוקולים משלושת הארגונים המעורבים, מאירות את הסכסוך שהתגלע בין IOC ו-IAAF מצד אחד, לבין FSFI מצד שני. מאבק זה הדגיש את התפקיד המשמעותי שמילא זיגפריד אדסטרום, דמות משפיעה משוודיה. אדסטרום מילא תפקיד בולט ב-IOC וכיהן במקביל כנשיא IAAF מאז הקמתו בשנת 1913. אדסטרום ניצל במיומנות את חברותו הכפולה ב-IAAF וב-IOC כדי לקבל שליטה על השתתפותן של נשים בספורט אולימפי, ותפס את מעורבותן כאיום פוטנציאלי על הסדר החברתי הקיים.
גישתו של אדסטרום התאפיינה בחישוב קפדני, תוך שיקול דעת מדוקדק של אסטרטגיות פוטנציאליות לפני קבלת החלטות. למרות שלכאורה תמך בספורט נשים, כוונתו האמיתית הייתה להשתלט על ספורט הנשים ולהטמיע אותו בארגון הגברי השולט. עד אמצע שנות ה-20, הוא זיהה שארגוני נשים עצמאיים ותחרויות בינלאומיות השיגו הצלחה ניכרת והציבו אתגר אמיתי בפני IAAF. כדי להתמודד עם זאת, אדסטרום הגה אסטרטגיה שכללה שילוב הדרגתי של FSFI, ולאחר מכן קבלת שליטה על ספורט נשים, ובסופו של דבר, פירוק התאחדות הנשים. מודל זה, שכלל יישום קודם בשוודיה, איפשר לו להרחיב את השפעתו על ספורט הנשים הבינלאומי. יחד עם זאת, ניתן לציין כי לאדסטרום תמך באופן כללי בספורט נשים, בניגוד לכמה גברים אחרים בתוך IAAF, שהתנגדו לגמרי להשתתפות נשים באתלטיקה. עם זאת, אדסטרום רצה שספורט נשים יפעל במסגרת IAAF ולכן ינוהל ויושפע באופן מלא על ידי ארגון זה שנשלט אז כולו על ידי גברים.
בשנת 1926 נערכו פגישות משותפות בין IAAF ל-FSFI. IAAF טען כי קיום ארגוני אתלטיקה נפרדים לנשים ולגברים הוכחה כיקרה ומעיקה, ומדינות רבות הביעו רצון לניהול של ספורט גברים ונשים תחת גוף מנהל אחד. IAAF טען כי ניתן להשיג ייצוג אופטימלי לנשים באמצעות שיוך ל-IAAF. כתוצאה מכך, IAAF הקים ועדה מיוחדת לספורט נשים, וערך את פגישתה הראשונה בפריז ב-3 במרץ 1926. במהלך פגישה זו, IAAF החליט לאפשר ל-FSFI להמשיך את מעורבותו באתלטיקה לנשים, אם כי תחת פיקוח של מועצת IAAF, ובכפוף לעמידה בתקנות הטכניות שנקבעו על ידי IAAF.
אדסטרום יצר קשר עם אליס מיליאט זמן קצר לאחר ישיבת מועצת המנהלים במרץ 1926, ו-FSFI נפגשה ב-28 באפריל 1926 בפריז כדי להתכונן לפגישה עם IAAF. אליס מיליאט הבהירה לעמיתיה כי: "הצעתו של מר אדסטרום כוללת פשוט את פירוק FSFI והקמת ועדה שתפקח על ספורט הנשים, שחבריה ימונו על ידי  IAAF". באותה פגישה הוכרז כי " FSFI אינו מעוניין להתפרק, בהתחשב במידת ההצלחה שהשיג. כמוצא אחרון, תוצע ל-IAAF הקמת ועדה טכנית המורכבת מחברים משתי הפדרציות כמו גם האצלת סמכויות ל-FSFI".
למחרת, נערכה פגישה בין נציגי FSFI (שביניהם מיליאט) לבין נציגי IAAF (שביניהם אדסטרום), וכתוצאה מכך נחתם הסכם בין שני הארגונים. הסכם זה קבע בין היתר את הדברים הבאים: " FSFI ינהל את האתלטיקה לנשים בהתאם לוועדה מייעצת של IAAF. הוא יתאים  את החוקים הטכניים לאלה שנקבעו על ידי IAAF..."
IOC הבטיח בתחילה לכלול עשרה מקצועות אתלטיקה לנשים במשחקי אמסטרדם בשנת 1928, בתנאי ש-FSFI ישנה את המינוח של התחרויות שלהם מ"המשחקים האולימפיים לנשים" ל"משחקי העולם לנשים" ויכפיף את האתלטיקה לנשים לחסות הארגונית של IAAF.
להחלטתה של FSFI לוותר על השליטה בספורט הנשים היו השלכות מעבר לשינוי גרידא במינוח. היא סימנה אובדן ארגון של נשים מבלי להשיג ייצוג משמעותי בגופים המנהלים של ארגוני הספורט המובילים. לאחר מכן, היו אלה גברים שלקחו סמכות מלאה על התנאים וההגבלות המסדירים את השתתפותן של נשים. בדרך זו, IAAF היה יכול לשמור על מעמדו כגוף המנהל המוביל של האתלטיקה הבינלאומית. לפיכך, החזון הפמיניסטי של ספורט נשים, שעוצב ונשלט על ידי הספורטאיות עצמן, התערער לחלוטין.
ההשלכות של השפעה מופחתת זו התבררו ל-FSFI. למרות שמיליאט ו-FSFI עמדו בחלקם בהסכם, IOC הפר את התחייבותו המקורית ואישר לבסוף לנשים להתחרות במשחקי אמסטרדם בחמישה מקצועות בלבד, שכבר הוזכרו. מעשה זה הניע את איגוד האתלטיקה לנשים בבריטניה לחרם פמיניסטי חסר תקדים, והן ביטלו את השתתפותן במשחקי אמסטרדם במחאה על הפרת האמון של IOC (גברים מבריטניה השתתפו בתחרויות האתלטיקה באמסטרדם).
 לסיכום, ברור כי IAAF ו-IOC שיתפו פעולה במאמציהם להשתלט על אירועי הספורט הבינלאומיים לנשים. מטרתם העיקרית בטיפול בנושא זה לא הייתה לטפח את ספורט הנשים אלא לקבל שליטה עליו. דוגמה בולטת להתערבות גברית זאת שעיכבה בשנים רבות את התפתחות האתלטיקה לנשים אפשר לראות בהחלטת IAAF ו-IOC להוציא את ריצת 800 מטר לנשים מהמשחקים האולימפיים אחרי משחקי אמסטרדם. בתום הריצה באמסטרדם, כמה מהמתחרות היו עייפות למדי, בדומה לגברים רבים בסיום ריצת 800 מטר. תיעודים של האירוע מראים כי התיאור של "הנשים המותשות" בסוף ריצת 800 המטרים היו מוגזמים מאד.  הגברים המנהלים את ארגוני הספורט החליטו כי נשים לא צריכות לרוץ למרחקים ארוכים כל כך, ולפיכך עד 1960, לא התקיימו במשחקים האולימפיים תחרויות ריצה לנשים במרחקים העולים על 200 מטרים.
FSFI ארגן עוד שתי מהדורות של "משחקי העולם לנשים" בשנים 1930 ו-1934 אך החל מ-1936 קיבל IAAF את השליטה המלאה על האתלטיקה לנשים ומשנה זו הוא החל גם להכיר באופן רשמי בשיאי עולם לנשים, שקודם לכן הוכרו על ידי FSFI.

סיכום

משחקי יטבורי 1926 זכו להצלחה רבה. הם היו מאורגנים היטב, וזכו לסיקור נרחב בעיתונים שוודיים מרכזיים. נוכחות הקהל הייתה משמעותית, ודווח על כ-17,000 צופים. עיתונאים רבים ראו את האירוע בחיוב וראו בו פריצת דרך עבור אתלטיקה נשית בשוודיה. עם זאת, היו גם קולות ביקורתיים. חלקם ביקרו את היעדר העוצמה הספורטיבית הנראית בתחרויות גברים, בעוד שאחרים הדגישו את חוסר הכישורים הטכניים של המשתתפות. כמו כן, הועלו הערות בנוגע למראה החיצוני של המשתתפות, הן במונחים חיוביים והן במונחים פחות מחמיאים.
עם הזמן, גברים תפסו תפקיד דומיננטי יותר ויותר בניהול הספורט הנשי, והרחיבו את שליטתם גם לתחום הבינלאומי. על ידי דחיקת הספורט הנשי לסמכותם של ארגונים הנשלטים על ידי גברים, נשים איבדו בהדרגה את ההשפעה על עיצוב עתיד הספורט שלהן. תוצאה שלילית זו באה לידי ביטוי בדרכים שונות, כולל הפחתת מספר המקצועות לנשים בתחרויות הספורט במשחקים האולימפיים ובסופו של דבר, פירוק ארגוני  הספורט של הנשים. IAAF שיתף פעולה עם IOC כדי לקבל שליטה על אירועי ספורט בינלאומיים לנשים. המניע העיקרי לפעולותיהם לא היה קידום השתתפותם של נשים בספורט אלא ביסוס סמכותם ושמירה על הדומיננטיות שלהם. 

מקור:

Annerstedt, C., Annerstedt, M., Barker-Ruchti, N., & Grahn, K. (2025). The Second Women’s Olympic Games, Gothenburg, 1926. The International Journal of the History of Sport, 1–23. 

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.