יורם אהרוני | אתלטיקה | 22/10/2013

45 שנים לשיא העולמי של בוב בימון בקפיצה לרוחק

מאת: יורם אהרוני

ב-18 באוקטובר 2013 מלאו 45 שנה לשיאו המופלא של בוב בימון בקפיצה לרוחק שניתר במשחקים האולימפיים מקסיקו סיטי 1968 ל-8.90 מטר, כאשר בגבו נשבה רוח במהירות של 2.0 מטר לשנייה.  לרגל ה"מאורע" פורסמו מספר מאמרים באתרי אינטרנט בארץ. לא ברור לי מדוע מציינים דווקא 45 שנים לשיא (שנשבר כבר לפני 22 שנים) אבל העיסוק בשיא זה הוא תמיד מעניין. שיא זה הדהים את העולם מאחר שהשיא הקודם עמד על 8.35 מ' בלבד. אנו רגילים לכך ששיאים משתפרים במנות קטנות ונדהמים כאשר מגיע שיפור גדול במיוחד.  הייתי אז תלמיד בכתה ח' ושמעתי על השיא מפי חבר (שידורי טלוויזיה ישירים מחו"ל  עוד לא היו בישראל בשנת 1968. המשחקים האולימפיים הראשונים ששודרו ישירות בישראל היו אלה של מינכן 1972). שאלתי את החבר אם קובע השיא המדהים הוא רלף בוסטון והוא אמר שהוא חושב שמדובר באתלט אחר. מיד חשדתי שמדובר בבוב בימון כי הוא "סומן" לצד בוסטון והסובייטי איגור טר-אובנסייאן כאחד המועמדים לנצח בתחרות האולימפית. להלן כמה הערות לגבי השיא:

1) השפעת הגובה מעל פני הים  - באחד המאמרים נכתב כי: "...מחקרים מאוחרים גילו שגם בגבהים קרובים בהרבה לגובה פני הים, הקפיצה של בימון הייתה מניבה תוצאה שנעה סביב 8.85 מטרים...." דומני כי השפעת הגובה מעל פני הים בו נמצא האצטדיון במקסיקו-סיטי (2240 מטר) הייתה גדולה קצת יותר מאשר 5 ס"מ. השיא האולימפי לפני  1968 היה 8.12 מ' של רלף בוסטון מרומא 1960. כבר במוקדמות שיפר רלף בוסטון את שיאו האולימפי כאשר קבע 8.27 מ' וגם בימון עלה לגמר עם תוצאה טובה מן השיא האולימפי הקודם – אחרי שתי פסילות הוא הצליח לקבוע בניסיון השלישי והאחרון  במוקדמות 8.19 מ'. מן המוקדמות העפילו לגמר 17 קופצים שעברו את ההישג הנדרש – 7.65 מטר. במשחקים האולימפיים ב-1964 סף הכניסה לגמר היה 7.60 מטר ועברו אותו 12 קופצים בדיוק. ניתן לייחס את שיפור  הרמה הכללי לא רק להשפעת הגובה אלא גם לעובדה שבשנות השישים ענף האתלטיקה היה בהתקדמות עצומה מבחינת תורת האימון, הזמן שהשקיעו האתלטים באימונים,  וגם בהיבט הטכנולוגי. משחקי מקסיקו-סיטי היו הראשונים שנערכו על מסלול סינתטי, המאפשר הרצה מהירה יותר מאשר על מסלולי הפחם שהיו נהוגים קודם לכן, ואכן במינכן 1972 סף הכניסה הועלה ל-7.80 מטר  (רק 11 קופצים עברו אותו במוקדמות). הקופץ שתפס את המקום ה-17 במוקדמות מקסיקו-סיטי קבע 7.67 מ' ובמינכן 1972 -  7.68 מ'. במקסיקו סיטי נשבר גם שיא לנשים בקפיצה לרוחק. ויוריקה ויסקופליאנו קבעה 6.82 מ' ושיפרה את שיאה של מרי ביגנאל-ראנד מבריטניה (6.76) שנקבע בטוקיו 1964. סף הכניסה לגמר עמד על 6.35 מ' ועברו אותו 9 קופצות (לגמר העפילו 14 קופצות מאחר ששתיים נוספות קבעו 6.34 ושלוש קבעו 6.30 מ' ולגמר עולות לפחות 12 קופצות).  בטוקיו 1964 הסף עמד על 6.00 מ'. רק 7 קפצו שם מעל 6.30 במוקדמות. במינכן 1972 היו גם כן 14 קופצות של 6.30 ומעלה במוקדמות.  ויסקופליאנו הייתה בת 29 ב-1968. שיאה האישי הקודם עמד על 6.59 מטר. השיא העולמי בקפיצה משולשת לפני 1968 היה 17.03 והוא נקבע על ידי הפולני יוזף שמידט, ב-1960. עוד קודם לכן נשבר שיא עולמי במשולשת במקסיקו סיטי: אדהימאר דה סילבה מברזיל קפץ שם בשנת 1955 16.56 מ' ושיפר את השיא שעמד על 16.23 מ'. כבר במוקדמות במשחקי מקסיקו-סיטי 1968  קבע האיטלקי ג'וזפה ג'נטילה שיא חדש – 17.10 מ'.  בסבוב הראשון בגמר שיפר ג'נטילה את השיא – 17.22 מ'. בסבוב השלישי הגיב הסובייטי ויקטור סאנייב עם שיא חדש – 17.23 מ'.  בסבוב החמישי היה כבר שיאן חדש  נוסף– נלסון פרודנסיו מברזיל – 17.27 מ' ובסבב הקפיצות השישי והאחרון הצליח סאנייב לשפר שוב את השיא ל-17.39 מ'! שיא זה שופר פעמיים בתחילת שנות השבעים : פדרו פרז מקובה קבע 17.40 ב-1971 וסאנייב 17.44 מ', ב-1972, ואז הגיע שיפור "בימוני". איפה? במקסיקו סיטי כמובן! ג'ואו קרלוס דה אוליבירה קבע שם ב-1975 17.89 מ'! במקסיקו סיטי 1968 הושגו שיאי עולם גם במקצועות הספרינט לגברים: 100 ,200 , 400, 4X100, 4X400 ו-400 מ' משוכות. שיאים לנשים נקבעו ב-100 מ', 200 מ', 4X100 מ' (ארבעה שיאים! השיא לפני המשחקים היה 43.9 ש' והוא שופר עד ל-42.8) וכאמור גם בקפיצה לרוחק. גם השיא הישראלי בריצת 400 מ' לנשים נשבר שם: חנה שזיפי קבעה 56.3 שניות (56.35 במדידה אוטומטית) ושיפרה את השיא בו החזיקה לפניה אסתר שחמורוב בת ה-16 (56.9). השיא ב-200 מ' שקבע טומי סמית במקסיקו-סיטי (19.83 שניות) שופר ב-1979 על ידי פייטרו מנאה שקבע 19.72 מ' במשחקי האוניברסיאדה  שנערכו, ניחשתם נכון, במקסיקו סיטי... גם השיא בריצת 100 מ' שנקבע במקסיקו סיטי 1968  על ידי ג'ים היינס (9.95) שופר לראשונה על ידי  קלווין סמית  בשנת 1983 (9.93), בתנאי גובה. קשה לדעת לאיזה מרחק היו מגיעים קופצים מדורות מאוחרים יותר כמו קרל לואיס, מייק פאוול או איבן פדרוסו לו קפצו גם הם בגבהי מקסיקו סיטי. פדרוסו (שיא אישי 8.71 בשנת 1995)  קבע ב-1995 גם תוצאה של 8.96 ברוח שנמדדה כ-1.2 מ'/ש', תוצאה שאמורה הייתה להיות שיא עולם חדש, אך היא לא אושרה כשיא מאחר שהסתבר שמדידת הרוח נעשתה באופן לא תקין. איפה הייתה התחרות? באתר הסקי ססטריירה שבאיטליה הנמצא מעל 2000 מטר מעל פני הים...

באשר למחקרים שניסו לכמת  את השפעת הגובה והרוח בגב על השיא של בימון – קיימות כמה הערכות. יש אכן הטוענים כי ההשפעה היא קטנה מאד (2 – 6 ס"מ) אך מחקרים אחרים מביאים ערכים גבוהים בהרבה: 27 עד 31 ס"מ. המדענים חלוקים גם בדעתם לגבי הסיבות להשפעת הגובה על ההישג. עם זאת הדעה המקובלת היא שעיקר ההשפעה היא בשל התנגדות אוויר קטנה יותר בעת ההרצה, מה שמאפשר לקופצים להיכנס לניתור במהירות אופקית גבוהה יותר. השפעה קטנה יותר מייחסים להתנגדות האוויר בשעת המעוף ולכוח המשיכה הקטן יותר.

מדוע לא קבעו קופצי רוחק אחרים תוצאות מעולות במקסיקו-סיטי 1968? הסיבה העיקרית היא כנראה שאחרי הקפיצה של בימון החלה סופת גשמים, מה שהקשה מאד על הקופצים.

2) שאלה מעניינת אחרת היא מדוע מאז מקסיקו סיטי שופרו שיאים אחרים שנקבעו שם פעמים רבות בעוד השיא בקפיצה לרוחק שופר רק פעם אחת ובחמישה ס"מ בלבד. לדוגמה: כיום מוכרים 14 שיאי עולם (כולל השוואות שיא) בריצת 100 מ' מאז השיא של ג'ים היינס במקסיקו סיטי 1968 ועוד כמה שיאים נמחקו מהרשימות בשל פסילת האצנים על שימוש ב"סמים". לא קשה לתאר מה רבה הייתה עשויה להיות התדהמה  אם היה מופיע ספרינטר כמו יוסיין בולט ב-1968 ומקזז בבת אחת משיא העולם  למעלה משלוש עשיריות השנייה... השיא במדידה ידנית  בריצת 100 מ' לפני משחקי מקסיקו סיטי היה 9.9 שניות ורשמית ג'ים היינס רק השווה אותו אך כאשר ב-1977 עברו להכיר רק בשיאים שנמדדו אוטומטית בריצות קצרות הוא לבדו הוכר כשיאן מאחר שכל תוצאות ה-9.9 האחרות שנמדדו אוטומטית היו פחות טובות מן ההישג שלו. השיא בקפיצה לרוחק לנשים של ויסקופליאנו שופר (או הושווה) 16 פעמים ממקסיקו סיטי 1968  ועד שנת 1988, ומאז לא נשבר. יש עם זאת שיאים נוספים שנשברו מעט פעמים מאז מקסיקו סיטי 1968 כמו השיא בריצת 400 מ' ששופר רק פעמיים, אך הישגו של לי אבנס שם (43.86) הוא כיום רק במקום ה-25 בכל הזמנים (6 רצים קבעו תוצאות טובות מה-43.86 של אבנס, מייקל ג'ונסון לבדו קבע 13 פעמים תוצאות טובות מ-43.86). לכמה משיאי העולם בקפיצה לרוחק הייתה משום מה יכולת שרידות מרשימה. השיא העולמי הראשון שהוכר באופן רשמי הוא 7.61 מ' של פיטר אוקונור והוא נקבע בשנת 1901. שיא זה נשבר רק ב-1921.  השיא הראשון מעל 8.00 מטר – שיאו של ג'סי אוונס – 8.13 מ' ב-1935, נשבר רק ב-1960. שיאו של בימון שרד 23 שנים וכאמור השיא הנוכחי  של מייק פאוול (8.95 מ', באליפות העולם 1991 בטוקיו) חגג כבר 22 שנים.  יתכן שאחת הסיבות למיעוט השיאים ברוחק היא פסיכולוגית וקשורה בכך שקופצים מצטיינים מתקשים להאמין שביכולתם לשבור את השיא. היה במקצוע אתלט אחד מאד דומיננטי בתקופה שאחרי בימון, קרל לואיס, שזכה בארבעה תארים אולימפיים רצופים (1984 – 1996), מחזיק בשיא באולם (8.79 מ' בשנת 1984), והוא גם בעל 5 מ-8 התוצאות הטובות בכל הזמנים (עם רוח "חוקית") באצטדיון פתוח: 8.87 ב-1991, 8.79 (1983), 8.76 (1982), 8.76 (1988) ו-8.75 ב-1987. דומה כי לו רצה לואיס לשבור את שיאו של בימון בתחרות בתנאי גובה, הוא היה עושה זאת ללא בעיה. מקצועות הספרינט והקפיצה לרוחק נמצאים בקשר הדוק והיו בעבר גם אתלטים שהתחרו בהם במקביל ובהצלחה גדולה כאשר הדוגמאות הבולטות בהיסטוריה הן כמובן של ג'סי אוונס וקרל לואיס שזכו שניהם ב-4 מדליות זהב אולימפיות במהדורה אחת של משחקים אולימפיים (100 מ', 200 מ', רוחק ושליחים 4X100 מ'). כיום, מסיבות כאלה או אחרות, לא  מתחרים בכירי האצנים בין הגברים גם בקפיצה לרוחק אלא מתמקדים רק בריצות ל-100 ו-200 מ' ואפשר שגם זו אחת הסיבות לשפל שבו נמצא מקצוע הקפיצה לרוחק בין הגברים. מקצועות הספרינט הם "יוקרתיים" יותר בעיני רבים (ואולי יש לכך גם משמעות כספית...). לדעתי, צפייה בתחרות קפיצות אופקיות הרבה יותר מעניינת מאשר צפייה בתחרות ספרינט ועדות לכך שאיני היחיד החושב כך אני שואב מכך שרבים מהצופים באליפויות ישראל מעדיפים לשבת מול בור הקפיצות ופחות ליד קו הגמר של הריצות... באליפות העולם 1983 הייתי בעל תעודת עיתונאי ובעת גמר ריצת 100 מ' לגברים הייתה לי הברירה אם לשבת קצת אחרי קו הגמר או ממש לי בור הקפיצות (שהיה סמוך לנקודת הזינוק לריצת 200 מ') שם התקיימה תחרות הגמר בקפיצה משולשת. בלי להסס בחרתי לצפות מקרוב בתחרות הקפיצה המשולשת ולא התאכזבתי: זו הייתה תחרות נהדרת ב"כיכובו" של וילי בנקס  שאומנם לא ניצח בתחרות אך היה כנראה היה האתלט הראשון ברמה עולמית שביקש מהקהל מחיאות כפיים בעת ההכנות לקפיצה בעוד שלפניו היה מקובל לבקש מהצופים שקט כדי שלא יפריעו לקופצים בריכוז שלפני הקפיצה ובעת ההרצה. לעומתי, בחרו שני ישראלים אחרים שהצעתי להם להצטרף אליי, לשבת ליד קו הגמר  של הריצות ולדעתי ההפסד היה כולו שלהם.

3) מדידות הרוח המסתוריות של מקסיקו-סיטי – כפי שכבר הוזכר, נשברו במקסיקו סיטי 1968 שיאים רבים במקצועות הספרינט והקפיצות האופקיות (רוחק ומשולשת). בריצות ל-100 ו-200 מ' ובקפיצות האופקיות, אישור שיא מותנה בכך שמהירות הרוח לא תעלה על 2.0 מטר בשנייה. במקסיקו סיטי חזר והופיע ערך זה פעם אחר פעם: לבד מן השיא של בימון בו נמדדה רוח בדיוק במהירות 2.0 מ'/ש',  נשבה רוח באותה מהירות בדיוק (לפי התוצאות הרשמיות) גם בשיאים הבאים: 17.23 של סאנייב, 17.27 של פרודנסיו, 17.39 של סאנייב  ו-22.5 ש' (22.58) של אירנה שבינסקה בריצת 200 מ'. שיא אחרון זה זכור דווקא מסיבה אחרת: על פי החוקה דאז  נרשמו שיאים במקצועות הספרינט בדיוק של עשירית השנייה.  שיאה של שבינסקה בריצת 200 מ' נשבר על ידי צ'י צ'אנג מטאיוואן שקבעה 22.4 ש' בשנת 1970  במדידה ידנית אך הזמן שנמדד לה אוטומטית היה נחות מזה של שבינסקה – 22.62 ש'... לא היו מקרים במקסיקו-סיטי 1968 בהם נקבעו תוצאות טובות משיא העולם  ברוח מעל המותר לצורך אישור שיא. רבים חושבים כי  המקסיקנים "עיגלו" את מהירות הרוח ל-2.0 מ'/ש' בכל פעם שנרשמה תוצאה טובה מן השיא עולמי ומד הרוח הראה ערכים גבוהים מ-2.0 מ'/ש', מה שכמובן היה מונע מההישגים להיות מוכרים כשיאי עולם חדשים.

טענה לגבי מדידת רוח מוזרה הועלתה גם לגבי השיא הנוכחי בריצת 100 מ' לנשים שנקבע במבחנים של ארה"ב לקראת משחקי סיאול 1988, על ידי פלורנס גריפית ג'וינר שרשמה שם 10.49 ש'. מד הרוח הראה "אפס רוח" אך מדי רוח אחרים שהיו באצטדיון רשמו באותו זמן ממש ערכים גבוהים בהרבה מ-2.0 מ'/ש'.

לא הועלו טענות לגבי טעות במדידת המרחק של השיא של בימון אך בהיסטוריה של הקפיצה לרוחק ידוע מקרה אחד של רמאות מכוונת במדידה (קפיצתו של ג'ובאני אבנגליסטי באליפות העולם 1987 שהקנתה לו  תחילה את מדליית הארד עד שנחשפה התרמית כעבור מספר שנים) ויש גם  לפחות תוצאה אחת שרבים מפקפקים בנכונות המדידה שלה – השיא האירופאי באולם לגברים של הגרמני סבסטיאן באייר (8.71 מ') שנקבע בטורינו בשנת 2009. הישגו של באייר הוא שני בכל הזמנים באולם אחרי השיא של לואיס. 

4) רופא הספורט הנודע, ד"ר ארנסט יוקל (Erenst Jokl, 1907 – 1997) ניתח את הישגו של בימון בהרצאה שנשא בפגישה השנתית של ההתאחדות הלאומית לפסיכולוגיה של הספורט בבוסטון, באפריל 1969. תרגום ההרצאה פורסם בעברית בדו-ירחון "החינוך הגופני" , חוברת מספר 1 לשנת 1970. יוקל מנה 6 גורמים שתרמו להישגו של בימון: א) גורם אתנולוגי – בימון הוא כושי (כך נכתב אז בעברית המעולה של העורך המיתולוגי של הביטאון עמנואל גיל) "...לכושים ישנם תנאים מוקדמים אנתרופומטרם וביו-כימיים מיוחדים להישג בקפיצה לרוחק, רגליהם ארוכות יותר ושריריהם מכילים אנזימים, המאפשרים להם לשחרר, תוך תקופות זמן קצרות, כמויות גדולות במיוחד של כוח מכני ממשאבי הדלק של הגוף..."; ב) מהירות המיאוץ "...בימון מסוגל לרוץ 100 מ' ב-10 שניות בקירוב..."; ג) " משטח ההרצה הנפלא העשוי טרטאן שאפשר מהירויות  שלא היו באפשר קודם לכן...."; ד) תנאי מזג האוויר: "טמפרטורת האוויר, אשר הייתה גבוהה למדי בבוקר, הצטננה בכ-15 מעלות, ופני מסלול  הטארטאן היו לכן קשים יותר... ובין  תנאי מזג האוויר הוא מונה גם את מהירות הרוח  שהייתה הגדולה ביותר האפשרית לאישור שיא; ה) הורדת מפתני הרפלקסים המתרחשת בתנאי גובה; ו)  הגעה מושלמת לקרש הניתור ללא מדידת הרצה: " ...בימון, הצעיר ב-8 שנים מבוסטון וטר-אובנסיאן, הנו "קופץ טבעי" לא חכמני, המקדיש תשומת לב מעטה ל"ארגון" ההרצה ולציון חלקי ביניים במסלולה. כל עמיתיו לתחרות, ובהם דיוויס, ביר, בוסטון וטר-אובנסיאן, מדדו את מסלול הרצתם ברוב יגע וחילקוהו בדגלונים. בזמן קפיצת השיא פגע בימון באדן הנתירה כחוט השערה...". יוקל לא האמין כי השיא העולמי בקפיצה לרוחק לגברים ישופר בימי חייו, והתבדה. הוא ערך טבלת הישגים שלדעתו היו שווי ערך לשיאו של בימון: