דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

יורם אהרוני | היסטוריה של הספורט | 04/07/2012

לאסה וירן - חלק א'

מאת: יורם אהרוני

לאסה וירן – האלוף האולימפי הפיני האחרון בריצות ארוכות - חלק א'

לאסה וירן (נולד ב - 22.7.1949) הוא האחרון בשרשרת של אלופים אולימפיים מפינלנד בריצות ארוכות. במשחקי סטוקהולם 1912 הוכנסו לתכנית האולימפית הריצות ל-5,000 ו- 10,000 מטרים ובשתיהן זכה הפיני האנס קולהמיינן. בין השנים 1920 – 1976 זכו הפינים בשלושה תארים אולימפיים בריצת 1,500 מ', שבעה בריצת 5,000 מ', שבעה ב-10,000 מ', ארבעה ב-3000 מ' מכשולים ושניים במרתון – 23 תארים בסך הכל (ועוד כמה תארים במקצועות שהוצאו מהתכנית האולימפית כמו ריצת שדה וריצה קבוצתית). הפינים מקדימים עדיין את הקניתים להם יש כבר 19 מדליות זהב אולימפיות בריצות מ – 800 מ' ומעלה בשנים 1968 – 2008 (קניה החלה להשתתף במשחקים האולימפיים במלבורן 1956 והחרימה את משחקי מונטריאול  1976 ומוסקבה 1980).

לאסה וירן הוא האתלט היחיד שזכה פעמיים בתארים האולימפיים בריצות 5,000 ו-10,000 (הוא היחידי שזכה פעמיים בתואר האולימפי ב-5000 מ', בריצת 10,000 יש ארבעה אחרים שזכו פעמיים בתואר האולימפי: פאבו נורמי, אמיל זטופק, היילה גברסילאסי וקנניסה בקלה).

הישגיו של וירן  בגיל 12 לא בישרו על כשרון נדיר: 60 מ' הוא רץ ב-9.5 ש', הוא קפץ לרוחק 3.55 מ', קפץ לגובה 1.10 מ' והדף כדור ברזל למרחק של 5.92 מ'. הוא מספר כי הסבולת שלו התגלתה כאשר רדף במשך שעות ארוכות אחרי עגל שברח ליער מחוות דודו, שם עבד בחופשת הקיץ. בביוגרפיה שלו, שנכתבה יחד עם אנטרו ראיוורי, מצוין כי בגיל 14 רץ וירן 1000 מ' ב-3:14 ד'  ואיש עדיין לא ציפה ממנו לגדולות. זה היה אולי מזלו הטוב. כך יכול היה וירן להתאמן ולפתח את יכולתו בהדרגה וללא לחץ. אפילו הישגיו בגיל 16 לא עוררו עדיין תשומת לב מיוחדת: את הישגו ב-1000 מ' הוא שיפר ל-2:49.2 ד' ו-3000 מ' הוא עבר ב-9:33.8 ד'. רק כדי להכניס דברים לפרופורציה אציין כי השיאים הישראליים לגיל 15 הם   2:35.55 ד' ו-8:52.42 ד', בהתאמה. האתלט שקבע שיאים ישראליים אלה, מולוסאו דניאל, כיום בן 20, קבע את שיאי גיל 15 בשנת 2007. הוא עדיין פעיל והתקדם מעט אך הוא רחוק כיום מאד מרמה בין לאומית. שיאיו האישיים כיום: 800 מ' – 1:54.56 ד' (2012);  1500 מ' – 3:54.33 ד' (2012); 3000 מ' – 8:27.6 ד' (2011).

שנות החמישים  והשישים של המאה ה-20 היו תור הזהב של אימוני ההפוגות בעולם. בעקבות הרץ הצ'כי אמיל זטופק, שרפו רצים את המסלולים אך משום מה הזניחו את הריצות הממושכות. גם בפינלנד חיפשו את ההצלחה בדרך זו, אך ללא הועיל. שוב שיחק המזל לוירן שלא נפל לידיו של אחד ממאמני התקופה ולא נשחק באימוני הפוגות בגיל צעיר.  הבשורה הגיעה מניו זילנד: ב-1967 הגיע לפינלנד המאמן ארתור לידיארד שהוביל את פיטר סנל ומורי האלברג לניצחונות אולימפיים בשיטה ששמה דגש על אימוני בסיס של מרחקים ארוכים. במשך שנתיים העביר לידיארד לפינים "שטיפת מוח" וכצפוי – לא היו הצלחות מידיות, אך השנים שבאו מיד אחרי עזיבתו הוכיחו את צדקת דרכו. וירן, כאמור, לא היה "ילד פלא" אבל התקדמותו הייתה עקבית. בגיל 18 הוא גמא 1564 ק"מ, כלומר כ-30 ק"מ בממוצע לשבוע. בגיל 19 שירת וירן בצבא ושמר על אותו נפח של אימונים. 1969 הייתה השנה הראשונה בה החל להגדיל את אימוניו במידה ניכרת: בשנה זו עלה הקילומטראז' השנתי שלו ל-3400 (ממוצע 65 ק"מ לשבוע). בשנה זו גילח יותר מדקה משיאו האישי ב-5000 מ': מ-14:59.4 ד' עד 13:55 ד'. ב-1970 עבר באימוניו 3728 ק"מ (71 ק"מ לשבוע), ב-1971 – 5332 (102 ק"מ לשבוע) וב-1972 – 7348 ק"מ (141 ק"מ בממוצע לשבוע).וירן לא היה בודד. בדורו זכתה הריצה הפינית לפריחה גדולה: יואוקו קוהא שבר ב-1968 את השיא העולמי ב-3000 מכשולים (8:24.2 ד'), יוהא ואאטאינן זכה בדאבל באליפות אירופה  במגרש הביתי בהלסינקי1971: 5,000 מ' (13:32.48 ד', וירן היה שביעי בזמן של 13:38.46 ד') ו-10,000 (תוצאתו של ואאטאינן בריצת 10,000 מ' הייתה 27:52.8 ד'. 10 רצים קבעו באליפות אירופה 1971 תוצאה טובה יותר מהמנצח בריצת 10,000 מ' באליפות אירופה 2012, שנערכה באותו אצטדיון... לאסה וירן היה במקום ה-17 בזמן של 28:33.12), טאפיאו  קנטנן זכה במדליית ארד ב-3000 מ' מכשולים במינכן 1972 (8:24.66 ד') ופקה ואסאלה חולל שם סנסציה גדולה כאשר הקדים את הקנייתי קיפ קיינו  וזכה במדליית הזהב בריצת 1500 מ' (3:36.33 ד').

לא רבים שמעו את שמו של לאסה וירן לפני 1972, אך בחודש האחרון לפני המשחקים האולימפיים במינכן הוא שבר את השיא העולמי בריצת שני מייל כאשר קבע בסטוקהולם זמן של 8:14.0 ד' (שיא רשמי במרחק הזה היה קיים עד אמצע שנות השבעים) ולפני המשחקים רץ גם 10,000 מ' ב-27:52.4 ד' כאשר הוא מסיים עם 800 מ' אחרונים ב-1:55 ד'.   במינכן נערכו ריצות מוקדמות בריצת 10,000 מ', לראשונה מאז שנת 1920. המקצים המוקדמים נערכו ב-31 באוגוסט. נקבע כי ארבעה הראשונים מכל מקצה יעלו לגמר בצוותא עם שלושה בעלי הזמנים הטובים מכל שאר הרצים. רוב גדולי הרצים של אותה תקופה לא נערכו נכון למצב. שניים מהמועמדים לניצחון, אמיל פוטמנס מבלגיה ודייב בדפורד מבריטניה השתתפו במקצה הראשון ופרצו בקצב מסחרר. לקראת הסוף שאל בדפורד את פוטמנס אם ללכת על שיא עולמי ופוטמנס השיב כי חבל על המאמץ כי זה רק מקצה מוקדם...בישורת האחרונה האטו מאד השניים והמשיכו לפטפט ביניהם. פוטמנס קבע שיא אולימפי 27:53.28 ד' ובדפורד 27:53.64 ד'. השיא העולמי עמד אז על 27:39.4 ד'. במקצה השני הגיע ראשון מוחמד גאמודי מטוניסיה (27:54.69 ד') לפני מאריאנו הארו מספרד (27:55.89 ד') , פרנק שורטר מארה"ב (27:58.23 ד') ולאסה וירן (28:04.41 ד'). המקצה השלישי התנהל בקצב שפוי יותר והגיע בו ראשון מירוטס ייפטר מאתיופיה (28:18.11 ד'). ייפטר "התגלה" שנה קודם לכן כאשר הפתיע באצטדיון רמת גן את קיפ קיינו בריצת 5000 מ' במסגרת "כינוס הפועל". בסופו של דבר התברר כי זמן של 28:23 ד' הספיק לעלייה לגמר האולימפי במינכן. מירוץ הגמר ל-10,000 מ' נערך בשלושה בספטמבר. בדפורד פתח בקצב מטורף: 1:00.6 ד' להקפה הראשונה ו-2:36.9 ד' לקילומטר הראשון (קצב ל – 26:09 ד' ב-10,000!). הקצב כמובן הואט בהמשך: 2000 מ' – 5:18.8 ד' (2:41.9 ד' לק"מ), 3000 מ' – 8:06.4 ד' (2:47.6 ד'), 4000 – 10:55.6 ד' (2:49.2 ד'). במהלך הקילומטר החמישי התרחש אירוע דרמטי: מספר רצים נתקלו זה בזה ווירן וגאמודי נותרו שרועים על הארץ. גאמודי לא התאושש ופרש אך וירן קם מיד ואחרי קצת יותר מחצי הקפה כבר הדביק את חבורת המובילים שהגיעה אל נקודת מחצית המרחק ב-13:43.9 ד' (2:48.3 ד'). בארבעת הק"מ הבאים הואט הקצב עד 1:08 – 1:09 ד' להקפה של 400 מ' (2:50 – 2:52 ד' לק"מ). בק"מ השמיני הוביל וירן כשאחריו ייפטר, הארו, שורטר , פוטמנס ועבד אל קדר זאדם מטוניסיה. בדפורד ודן קוריצה מיוגוסלביה נותרו מעט מאחור. בק"מ התשיעי המשיך וירן להוביל כשאתו נשארו בחבורה המובילה רק ייפטר, הארו, פוטמנס ושורטר. 2 הקפות לסיום פרץ קדימה הארו כאשר בעקבותיו ייפטר ופוטמנס בעוד שורטר נותר מאחור. 600 מ' לסיום פרץ שוב וירן לראש כשאחריו פוטמנס וייפטר בעוד הארו לא היה יכול להדביק את הקצב. פוטמנס ניסה לסגור על וירן לקראת הכניסה לישורת האחרונה אך הפיני הגיב מיד ופתח בהאצה שהביאה אותו ראשון אל קו הגמר בשיא עולמי חדש – 27:38.4 ד' (באותה תקופה עוגלו הזמנים בריצות למרחקים שמעל מייל לחמישית השנייה. הזמן האוטומטי היה 27:38.35 ד'). וירן עבר את הק"מ האחרון ב-2:29.2 ד' (זה היה הק"מ האחרון המהיר ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים עד שבביג'ינג 2008 עבר קנניסה בקלה את הק"מ האחרון ב-2:27.1 ד'). זו גם הייתה הפעם האחרונה עד כה שהשיא העולמי בריצה למרחק ארוך נקבע בתחרות אליפות גדולה. מאז נקבעו כל השיאים בתחרויות הזמנה בריצות עם מכתיבי קצב.

לניצחונו של וירן בריצה ל-5000 מ' במינכן 1972 תרמה העובדה שהמוקדמות נדחו ביום אחד עקב האבל על רצח יא' חברי המשלחת הישראלית. המוקדמות נערכו בשבעה בספטמבר והגמר בעשרה בחודש. וירן מציין בביוגרפיה שלו כי  לאלה שהשתתפו קודם לכן בריצת 10,000 מ' כמוהו וכמו פוטמנס, דחיית המוקדמות אפשרה יום התאוששות נוסף. לאלה שהחליטו להתרכז רק ב-5000 מ' כמו פריפונטיין וואאטאינן – היה זה יום נוסף של עצבים בהמתנה לתחרות... שיטת המוקדמות בריצת 5000 מ' במינכן 1972 נראית לנו היום מוזרה משהו. היו חמישה מקצים מוקדמים מהם עלו אוטומטית שני הראשונים בכל מקצה וגם ארבעת בעלי הזמנים הטובים מכל השאר. מהמקצה הראשון עלו גאמודי ובדפורד (13:49.8 ד' לשניהם) ונשרו  בו שלושה שהתפרסמו בשל הישגיהם בשנים הבאות: בן ג'יפצ'ו מקניה, אנדרס ירדרוד משוודיה וקרלוס לופש מפורטוגל. המקצה השני היה מהיר בהרבה ועלו ממנו ארבעה: פוטמנס (שיא אולימפי – 13:31.8 ד'), סטיב פריפונטיין מארה"ב, הארלד נורפות ממערב גרמניה וחוויאר אלבארז מספרד. בין הנושרים במקצה זה היה הניו זילנדי דיק קווקס. מהמקצה השלישי עלו איאן מקקפרטי מבריטניה, פרנק איזנברג ממזרח גרמניה ופר האלה מנורווגיה. מהמקצה הרביעי עלו ואאטאינן, איאן סטיוארט מבריטניה והארו ובמקצה החמישי הגיע ראשון וירן (13:38.4 ד') ואתו עלה לגמר ניקולאי סבירידוב מברה"מ. בין הנושרים היה ברוניסלאב מלינובסקי מפולין. לפני המשחקים הצהיר פריפונטיין כי ירוץ את המייל האחרון בגמר האולימפי ב-5000 מ' בפחות מ-4 דקות. הרצים הגיעו ל-2000 מ' ב – 5:32.6 ד' כאשר וירן בראש אך במהלך הק"מ השלישי התחלפה ההובלה פעמים רבות כאשר כל הרצים צמודים, להוציא את הארו שלא התייצב לזינוק. הרצים הגיעו ל – 3000 מ' ב-8:20.2 ד' כאשר אלבארז בראש. ארבע הקפות לסיום פרץ פריפונטיין לראש כפי שתכנן ועבר את ההקפה ב-1:02.5 ד'. הזמן בנקודת ה-4000 מ' היה 10:59.9 ד'. שתי הקפות לסיום עבר וירן לראש (אחרי הקפה של 1:01.2 ד') ואחריו גמודי , פריפונטיין, פוטמנס וסטיוארט. 600 מטר לסיום עבר שוב פריפונטיין לראש. ההקפה הלפני אחרונה עברה ב-1:00.3 ד' ועם צלצול הפעמון היה וירן בראש עם גמודי ופריפונטיין.. גמודי עבר לראש 250 מ' לסוף אך סמוך לכניסה לישורת האחרונה נטל שוב וירן את ההובלה וחצה ראשון את קו הסיום בשיא אולימפי: 13:26.4 ד' (13:26.42). את ההקפה האחרונה עבר וירן ב-56.1 שניות ובסך הכל את 1600 המטרים האחרונים ב-4 דקות. שני סיים גאמודי (13:27.4), בארד זכה  סטיוארט (13:27.6ד') ופריפונטיין  סיים רביעי בלבד (13:28.4 ד'). ארבעה ימים אחרי ריצה זו נשאר לוירן מספיק כוח כי לקבוע בהלסינקי שיא עולם חדש בריצת 5000 מ' – 13:16.4 ד'.


מאמרים נוספים בסדרה:

לאסה וירן - חלק ב'

לאסה וירן - חלק ג'


יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.