הרהורי לונדון: ריצה בשלבים מוקדמים

מאת: יורם אהרוני

בחלק גדול מהתחרויות האולימפיות מגיעים המשתתפים לגמר אחרי תחרויות מוקדמות. ספורטאים הרואים עצמם מועמדים למדליות צריכים למצוא דרכי ביניים בין שתי מטרות: א) להעפיל לתחרות הגמר; ב) לעשות זאת במינימום מאמץ כדי שהשקעת הכוחות בשלבים המוקדמים לא תביא אותם במצב של עייפות לגמר. ניקח לדוגמה את ריצת 400 מ' גברים במשחקים האולימפיים ברצלונה 1992:

שם הרץ	תוצאה בשלב הראשון 1.8.1992	תוצאה ברבע הגמר 2.8.1992	תוצאה בחצי הגמר 3.8.1992	תוצאה בגמר 5.8.1992
קוינסי ווטס	45.38	45.06	43.71	43.50
סטיב לואיס	45.14	44.54	44.50	44.21
סמסון קיטור	45.41	44.66	44.18	44.24
איאן מוריס	45.65	44.78	44.21	44.25
רוברטו הרננדז	45.07	44.84	44.72	44.52
דיויד גרינדלי	45.79	44.91	44.47	44.75
איברהים איסמעיל	45.21	45.18	45.01	45.10
סוזומו טקאנו	45.96	45.27	45.09	45.18

לגמר: עלו הארבעה הראשונים בכל אחד משני מקצי חצי הגמר. תוצאת החמישי במקצה הראשון הייתה 45.36 ותוצאת החמישי במקצה השני 44.72, תוצאה שווה למקום שני במקצה הראשון! ( עלו לגמר מהמקצה השני ווטס, קיטור, מוריס וגרינדלי). אנו רואים כי מלבד המנצח שלושת הרצים האחרים שהעפילו לגמר מהמקצה השני, קבעו בגמר תוצאה פחות טובה מאשר בחצי הגמר, למרות שהיה להם יום חופש ביניהם. נוכחותו של רץ חמישי חזק (הבריטי רוג'ר בלק) ושיטת עלייה המתחשבת רק במיקום גרמו לכך שהיה קשה בהרבה לעלות מהמקצה הראשון. חוקת האתלטיקה מחייבת עליה של לפחות השניים הראשונים מכל מקצה אבל הוגן הרבה יותר היה אם שיטת העלייה לגמר הייתה: שלושה ראשונים מכל מקצה ושני זמנים מהירים. הזוכה במדליית הזהב , קוינסי ווטס מארה"ב, קבע במשחקים אלה את הישגו הטוב ביותר (43.50 ש') הישג המדרג אותו כיום במקום הרביעי בכל הזמנים, וזאת למרות שקבע בחצי הגמר 43.71 ש'.

נקודה חשובה נוספת: התוצאות במוקדמות משפיעות על שיבוץ הרצים לשלבים הבאים. זה משמעותי במיוחד עד חצי הגמר כי יכול להביא אתלט לשיבוץ במקצה קשה, רק מפני שהאט לקראת הסיום כדי "לשמור כוחות לשלב הבא". בריצות שאינן בשבילים עלולים רצים המרפים לקראת הסיום לשלם על כך ביוקר. לפעמים עוברים אותם " ממש על הקו" ולפחות מקרה אחד זכור שאתלט נפצע בגלל זה: אלברטו חואנטורנה היה בדרכו לעלות לשלב הבא בריצת 800 מ' באליפות העולם 1983 והחל להרפות לקראת קו הסיום. רץ מקניה ניסה ממש על קו הסיום להדחק בין חואנטורנה לבין רץ מברזיל. חואנטורנה זז הצידה, פגע באבן השפה ושבר את הרגל. הוא אמנם העפיל לשלב הבא אך עם גבס על הרגל היה לו קצת להשתתף.

כיום, יש נטייה להעמיס על הרצים פחות שלבים מוקדמים. הטבלה הבאה משווה את מספר השלבים בריצות השונות לגברים במשחקים האולימפיים סיאול 1988 לעומת לונדון 2012

מקצוע	סיאול 1988	לונדון 2012
100	4	3 + שלב מקדים לרצים שלא עמדו בקריטריון
200	4	3
400	4	3
800	4	3
1500	3	3
5000	2	2
10000	2	1
110 משוכות	4	3
400 משוכות	4	3
3000 מכשולים	3	2
שליחים 4 כפול 100	3	2
שליחים 4 כפול 400	3	2

מעניין לציין שבמשחקים האולימפיים מוסקבה 1980 ואליפות העולם הלסינקי 1983 היו שלושה שלבים בריצת 5000 מטרים!

לפעמים, המארגנים דורשים קצת יותר מדי מהרצים כאשר הם עורכים את תכנית המשחקים. בפעם הראשונה בה נערכו ריצות 5000 ו-10,000 מ' במסגרת האולימפית, בסטוקהולם 1912, תכנית התחרויות בריצות הארוכות הייתה כזו:

7 ביולי – מוקדמות 10,000 מ'

8 ביולי – גמר 10,000 מ'

9 ביולי – מוקדמות 5000 מ'

10 ביולי – גמר 10,000 מ'

12 ביולי – מוקדמות מירוץ קבוצתי ל- 3000 מ'

13 ביולי – גמר מירוץ קבוצתי ל – 3000 מ'

14 ביולי - מרתון

15 ביולי – מירוץ שדה לכ-12 ק"מ

הרץ הפיני האנס קוהלאמינן ניצח במשחקים אלה ב – 5000 מ', 10,000 מ' ומירוץ שדה והשתתף גם במוקדמות הריצה ל – 3000 מ'. אולי למזלו נבחרת פינלנד לא העפילה לגמר במקצוע זה. התחרות התנהלה בשיטת נוק אאוט ופינלנד הפסידה במוקדמות לארה"ב. כך היו לקוהלאמינן שלושה ימים להתאושש עד מירוץ השדה שהיה במסלול קשה מאד, עם עליות רבות ומעבר מכשולים שונים. הישגיו: בסטוקהולם 1912: מוקדמות 10,000 – 33:49.0, גמר 10,000 – 31:20.8, מוקדמות 5000 – 15:38.9, גמר 5000 – 14:36.6, מירוץ שדה - 45:11.6.

ההתנסות במוקדמות 10,000 ולמחרת גמר לא הייתה קלה לרצים אחרים. היו שלושה מקצים ומכל מקצה עלו לגמר 5 רצים. 4 מאלה שעלו לגמר, לא התייצבו למחרת לגמר ומתוך ה-11 שזינקו בגמר, סיימו את הריצה רק חמישה .בין מסיימי הגמר לא נמצא אפילו אחד שהשתתף במקצה במוקדמות השלישי! במקצה זה ניצח אחיו של האנס קוהלאמינן, טאטו, בזמן מהיר מאשר קבע האנס במוקדמות: 32:47.8 ד'. חוסר ניסיונו הוביל אולי גם לכך שבמירוץ המרתון הוא הוביל בשלבים הראשונים ולא סיים את המירוץ. גם המנצח במקצה המוקדם השני לן ריצ'רדסון מדרא"פ לא סיים את הגמר. הוא שילם בכך על ריצה מהירה מדי במקצה – 32:30.3 ד'. במרתון היו בדיוק 34 רצים שסיימו ו-34 רצים שלא הצליחו לעשות זאת. אחד מהם, הפורטוגלי פרנציסקו לאזארו, נפטר למחרת ממכת חום. הוא חשב שאם לא יזיע הוא יוכל לשפר את הישגו ולכן הוא מרח את גופו בשכבת שומן ושילם על כך בחייו.

אחרי אנטוורפן 1920 הפסיקו לעשות ריצות מוקדמות ב – 10,000 מטרים וחידשו אותן במינכן 1972. הסיבה לחידוש המוקדמות הייתה כנראה שבאותה תקופה היה מותר לכל מדינה לשלוח נציג אחד למקצוע ללא קביעת קריטריון מה שגרם שבריצת 10,000 היו המובילים צריכים כל הזמן לעקוף רצים שהיו בפיגור של הקפה אחת או יותר. החל ממשחקי אתונה 2004 הפסיקו שוב עם מוקדמות ב – 10,000, אבל הנהיגו קריטריונים די קשים: בסידני 2000 קריטריון A היה 28:10.00 ד'. בלונדון 2012 כבר 27:45.00 ד'.