בפתחו של הלב על הכניסה לשערי בית הספר...

מעבר לפינה מציץ לו הרגע שבו פסעתי במסדרונות וינגייט לראשונה, רצתי בשביליו של מרוץ עמיצור, קפצתי, תפסתי ומסרתי, חיזקתי את הגוף, חיסנתי את הנפש.

בעיניי, המשמעות העצומה של שלוש השנים האחרונות אינה טמונה בשיעורים עצמם אלא במפגש עם דמויות מפתח, שזימנו שלל הקורסים. בשלוש השנים האחרונות נחשפתי לאנשי חינוך מן המעלה הראשונה. אנשים היודעים לקרוא בין השורות, להקשיב עד המילים הקטנות, ולהאמין בגדול. תוכנית רג"ב זימנה עבורי מרצים שלימדו אותי לחשוב. צרובה בי סדנת ההכנה הראשונה לבית הספר, שבה בחר איתמר שידלוב במשחק "דג מלוח", המוכר ודאי לרוב, והדגים כיצד ניתן לחולל באמצעותו ניסים ונפלאות: לחלק לזוגות, לשלישיות, לגרום לילד הדחוי לעבוד עם תלמיד חזק – והכול בתוך כדי תנועה; ללמד מבלי ללמד. עמית נתני ואנוכי הבנו שהמורה הנכון בזמן הנכון יוכל לשנות לאדם את חייו. וכי אם נפסיק לפעמים לדבר, אולי יוכלו הדברים לדבר אליך לפעמים (זלדה). מעל לכול חקוקה בליבי מיקי אופיר, אשר לימדה אותי כמה עוצמה יש ביכולת המורה לאהוב את תלמידיו.

חוויות אלו ועוד יצרו רוח גבית, עם התרגשות לעשייה, אמונה כי יש בי הכוח ליצור ולחולל. עתה, רגע לפני ההזנקה, התחושה העיקרית היא רצון עז למלא בהצלחה את המשימה שאליה נשלחתי. עם כל תחושת האחריות, אני מקווה ליהנות. בהנאה טמונה האהבה, ובאמצעות אהבה – ניתן לחולל ניסים.

תודה על תקופה משמעותית בחיי! נעשה ונצליח!