חותרים למגע — הסיוף כגשר בין יהודים להונגרים

חותרים למגע — הסיוף כגשר בין יהודים להונגרים

אודי כרמי

בשלהי המאה ה-19 החלו יהודים לערוך קרבות דו-קרב כנגד יריבים אנטישמיים, ברוח קריאתו של מקס נורדאו להשבת 'יהדות השרירים' לקדמותה. בתקופה זו החל להתפתח הסיוף המודרני על שלושת סגנונותיו: פלורט )רומח(, דקר וחרב. הענף ירש את תדמיתו היוקרתית מהדו-קרב, ובדומה לדו-קרב עסקו בו בני האליטה החברתית באירופה. בשל תדמיתו היוקרתית נמשכו יהודים לעסוק גם בסיוף המודרני. הענף היה נפוץ בעיקר בקרב יהודי הונגריה, שהתמחו בסגנון החרב — אחד משלושת סגנונות הסיוף. היהודים קיוו שהצטיינות בסגנון זה, שהיה אחד מסימני ההיכר הלאומיים ההונגריים, תסייע לשפר את מעמדם החברתי. התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בבחינת 'תור הזהב' של הסייפים היהודים בהונגריה. הישגיהם במשחקים האולימפיים עלו על הישגי יהודים ממדינות שונות בכל ענפי הספורט האחרים. מאמר זה דן בתרומתו של ענף הסיוף לעיצוב זהות יהודית-הונגרית.

 תארנים: סיוף, חרב, זהות יהודי, אמנציפציה, 'יהדות השרירים', המשחקים האולימפיים, מועדון ה-ו.א.צ.

לקריאת המאמר המלא