facebook tracking pixel
חיפוש סגור
מתעניינים בלימודים?

המלצות המרכז לכושר ותנועה משקמת

יש לי הכבוד וההזדמנות המתאימה לנסות ולתאר בפניכם את תרומתה של גב' בטשי בן-עוזיאל לנכים אשר עוברים תהליך שיקום לאחר אירועים פיזיים, מחלות מערכת העצבים ומצבים נפשיים קשים ביותר.

את תפקידה כאחראית ומנהלת חדר הכושר אפשר לבצע ברמות שונות של מסירות ומקצועיות.

עד שפגשתי את בטשי בוינגייט לא ידעתי וגם לא ראיתי במשך 12 שנות מחלתי מאמן, מדריך וחבר שכל כך מסור למשימת השיקום וכל זאת באופן אישי ובמסירות תוך דבקות במטרה וזאת על מנת לסייע כמה שיותר.

עקרונות הניהול המסור-  בניית תוכנית אישית לכל משתקם, הצמדת מאמן אישי וליווי פרטני של בטשי אחר התקדמות תוך איתור בעיות המתעוררות אצל המשתקם וידוע לכולנו כי מדובר באוכלוסיה קשה לתפעול ומעקב.

ואת כל זאת בטשי עושה להערכתי ברמה מקצועית גבוהה במקצוענות שאינה מתפשרת ואינה מוותרת. בנוסף הצליחה בתשי ליצור אווירה מיוחדת ויחסי חברות בין המשתקמים לבין עצמם.

התחושה הכללית היא שכולנו אצלה בני משפחה אחת גדולה מה שיוצר רצון לא להחמיץ אימון ובאימון עצמו לעשות את המירב כנדרש.

ועל כל אלה תודתי והמלצתי להענקת הפרס.

שם הממליץ: יגאל אבן צור 


בתי – שיר הנזון – נולדה עם C.P, היום בת שמונה. שנה חמישית מתעמלת במכללה בווינגייט כשעל המלאכה הנפלאה מנצחת ללא ספק הגב' בתשי בן עוזיאל. בתקופה זו נחשפתי לעבודתה המופלאה וברצוני להביע את הערכתי הרבה כלפיה.

מקצועיותה התבטאה בעבודה הרבה שהינה משקיעה בשיר ובעצותיה שחופפות ותואמות את דעות האורטופדים המומחים שמטפלים בשיר.

העבודה עם שיר לא תמיד הייתה קלה ובתשי ידעה להגיע אל ליבה עם הרבה אהבה ונועם – מצד אחד ובאסרטיביות - מצד שני, כאשר כל הזמן טובת שיר מול עיניה. בדרך המיוחדת שלה מצליחה בתשי להפיק משיר את המיטב. השיפור במצבה של שיר מאוד בולט היום וחלקה של בתשי בהתקדמות זו משמעותי מאוד. חשוב לי לציין שאת הצעדים הראשונים, הקימה והישיבה שלה החלה שיר לבצע בווינגייט והכול בזכותה של בתשי .

בתשי בולטת גם בפן האנושי כאדם חם, אשר מרבה להתקשר ולהתעניין בשלומה של שיר ומהווה אוזן קשבת גם כלפינו ההורים. שיר לאחר שני ניתוחים אורטופדיים ובמשך כל תקופת ההחלמה וההיעדרות של שיר שמרה על קשר ישיר והיוותה מקור לחיזוק הן לשיר והן לנו ההורים.

חשוב לציין כשם שבתשי מהווה עבורנו נקודת אור כך היא עבור כל ילד וילד אשר מתעמל בווינגייט והדוגמא הטובה לכך שהילדים מגיעים בשמחה ובאהבה פעם בשבוע להתעמל.

לסיכום , נוכחותה של בתשי  היא בהחלט הסיבה שאנו מתעמלים כבר 5 שנים בווינגייט ובהחלט מתכוונים להמשיך וליהנות  מהעבודה שהיא משקיעה בילדנו ולבסוף לראות כל הזמן הצלחות.

על כך אנו רוצים להודות לה והלוואי וירבו כמוה.

אין ספק שלבתשי מגיע לקבל את הפרס למצוינות בתחום השירותים החברתיים בישראל בנושא הטיפול בנכים.

שם הממליץ: לבנה וקובי הנזון


לבתשי היקרה,

אני חייב לשתף אותך בחוויה שאני חווה פעמיים בשבוע, למרות נכותי. המליצו בפני להצטרף לקבוצת הטיפול שלך, המכון לשיקום נכים בוינגייט. יבורכו הממליצים, כך זכיתי לפגוש בך.

הגעתי במצב קשה וירוד. את השיפור שחל מאז ועד היום אני חייב לך. איני מתכוון רק לשיפור פיזי אלא גם לשיפור נפשי. הרי את דוגלת שיש חפיפה בין השניים.

הייתי מכנה אותך כ"פלורנס נייטינגל" של הנכים. האמיני לי, איני מתכוון לידע שצברת במהלך השנים, אני מתכוון לאישיותך, תמיכתך הבלתי פוסקת, עידודך להמשיך ולהאמין, והמוטו הניצב לנגד עיניך – שדרג את עצמך ככל שתוכל. ואכן, ישנם שיפורים. הרי ברור שבריא לא אהיה יותר, אך נטעת בי את האמונה כי אפשר להשתדרג ולחיות אחרת, עם הנכות. כיום אני מבצע פעולות, עם המגבלות הקיימות, שחשבתי שלא אבצע לעולם. זה בזכותך, זה בזכות האהבה הרבה שאת מרעיפה על כולם. בתשי, אינך רואה בנכות פגם אלא מהמורה, שצריך להתגבר עליה בכל דרך אפשרית ולהמשיך קדימה.

איני מגיע לחדר האימונים מפני שאני חייב. אני מופיע ואיני מוותר על אף מפגש, מפני שאני רוצה! זו גדולתך! לא ייתכן שאתפס במצב דכאוני. את פשוט אינך מאפשרת זאת.

גם בליקוט מדריכות ומדריכים סביבך,  מושקעת מחשבה. לא כל אחד מסוגל לעבוד עם נכים, לא כל אחת מסוגלת לגלות את היחס שאת מעניקה לנו. את מחייבת אותם לעבוד בשיטתך, וראה זה פלא, בהמשך כולם נדבקים בחיידק שלך. עדכון, הסבר, דרך פעולה, עד לפרטים הקטנים, עדכנת את אותם בפרטי הנכות של כולם, בונה תכנית עמודה מתאימה, דורשת מכל אחת ואחד פרפקציוניזם, לב חם ואוהב. ואכן,  כך אני מרגיש.

אני יודע כי העבודה קשה ונטל האחראיות הרובץ על כתפייך עצום. לחלק את כולם לשלוש קבוצות, חלק, מי שיכול, הולך על מסלולי הליכה, כשאת עוברת מאחד לשני מעירה את הערותיך למטופל ולמדריכו. חלק מבצע פעילות עם מכשירים, לא לבד, או בעזרת מדריך צמוד או בעזרתך. אין זה משנה אם את נמצאת במקום אחר, את עוברת מאחד לשני כדבורה המלקטת צוף, מדגימה באופן אישי, עם שפע סבלנות בלתי נדלית. כך אמור כל אחד לעבוד נכון על כל מכשיר, זאת על פי תכנית עבודה שנקבעת לכל אחד ואחד בהתאם ליכולות שלו. בד בבד משגיחה גם על המאמנים העוזרים לך. החלק השלישי, פעילות על המזרן. כאן את "מבלה" את רוב שעות הפעילות. בסבלנות, תשומת לב מרבית והקפדה על  הפרטים הקטנים של הפעילויות השונות.

סיומו של יום, ישיבה עם כל המדריכים וירידה לפרטים הקטנים ביותר. מי בצע מה, ולמי היה קשה. זאת, על מנת לשפר את הפעילות הספורטיבית העתידית, למעני ולמען כולנו.

פעם בשבוע אני פוגש גם זאטוטים נכים, פעילותם ממש בגמר פעילותינו. על מבוגרים אפשר לומר שהם מעמידי פנים, "עושים הצגות", מחמיאים במקום להעיר, לא נעים. הקטנטנים, מלווים בהוריהם, רואים אותך ופניהם קורנות מאושר. אני גם שומע את תגובות ההורים, אנו בדעה חופפת.

התנהגותו של ילד אינה "צבועה". הוא מביע את אשר הוא חש. ריצת האמוק אליך מוכיחה לי שהילדים ואני בדעה דומה, למרות הקשיים, למרות הדרישות.

בנוסף לזה, על מנת לעודד אותנו, דואגת את לנו מבחינה חברתית. מלכדת אותנו, חוגגת אירועים שונים כימי הולדת, חתונות, לידות וכו'. הפכת אותנו למגובשים, לחייכניים למלגלגים על המגבלות, למרות שהן קיימות.

איני סבור שכל אחד בנוי לתפקיד מעין זה. ידע לבדו אינו מספיק . אמונתך בתשי, כי אפשר להתקדם, למרות המצב הנואש, מצליחה לחדור אלי-המטופל. היא נוטעת בי אמונה בצדקת דרכך. זו אינה עבודה שבאים ומקבלים משכורת וחסל. למרות שמעולם לא דיברתי איתך על כך, אני בטוח כי הנאתך מצוייה בהתקדמותי, בהתקדמותו של כל אחד ואחד.

דאגתך  הרבה אינה מיועדת אך ורק למטופלים. והיה ואחד מאיתנו מחליט לפרוש,  אם בגלל מצב רוח ירוד, התעייפות מהפעילות הגופנית או סתם "נשבר", מתחיל מכבש לחצים אדיר, גם שלך ולפעמים בעזרתנו, לשכנע על מנת לחזור, לטובת הפורש. את טוענת כי הישיבה בבית, ללא פעילות מתאימה, היא אסון למטופל. אכן, הם חוזרים, הם משוכנעים שדרכך צודקת וכל אשר היה היא אפיזודה חולפת.

לסיכום, משיחותיי עם שאר המטופלים, כולנו משבחים אותך ללא הרף. כל אחד מאיתנו מספר על עצמו, על מחלתו, על התאונה שעבר, על הקשיים של ההתחלה, הייאוש החודר ואי הרצון לעשות דבר. ואז, או אז, נכנסת את לתמונה בתשי. בשיחות אין ספור, מוטיבציה עילאית (כאילו את היא הנכה), אבל מבחן התוצאה הוא הקובע. אני מודע לנכותי ומגבלותיי אך שואף לתפקוד טוב יותר, עצמאי ככל הניתן ושדרוג פעילותיי.

הכל בזכותך. גם אם יאמרו לי שהתמדתי וכוח רצוני משפרים אותי, אומר לך חד וחלק – לולא פעילותך העניפה לא הייתי במקום שאני נמצא כיום, נכה אך מאושר, שבר כלי בעבר עם רצון כביר, שהושתל בי על ידך, שמתפקד ככל הניתן, עצמאית.        

מי ייתן ויירבו שכמותך! ועל כל אלה תודתי והמלצתי להענקת הפרס.

בברכה נאמנה

שם הממליץ: דניאל רוגובסקי 


 

לפני כארבע שנים עברתי אירוע מוחי, במהלך הטיפולים שלי בבית לווינשטיין

הגיעו חברי והמליצו כהמשך לשיקומי שאבוא למכללה בווינגייט הם אמרו:

" המקום הטוב ביותר שאת יכולה להשתקם בו זה במכללת וינגייט אצל בתשי

רק היא יכולה לעזור ולתת לך את הנחוץ להמשך הדרך"  הם באו  שוב ושוב  ודרבנו.

ואכן, עשיתי זאת ובאמת פגשתי אישה מדהימה, הנוטעת בטחון עידוד בהרבה ידע. היא נותנת מעצמה את המירב ועיניה הערניות בוחנות כל מטופל ומטופל ובשעת הצורך תומכת פיסית במי שנזקק לה. אינה בוחלת במאמץ ויהיה קשה ככל שיהיה.

מעודדת בשעת הפעילות  ואיננה משלה את המטופלים,  היא מאמינה ביכולתו של כל אחד.

אני באה ולא מוותרת פעמיים בשבוע. אין מי שמאלץ לבוא ורק בידיעה  שבתשי יכולה להושיט את העזרה הרצויה היא זאת הדוחפת לעשייה. ישנם ימים בהם כל שרירי תפוסים לאחר הליכה רגילה ובתשי בידיה המיומנות לוקחת אותי (או כל מטופל אחר הזקוק ) ונותנת טיפול  פרטני ומשחררת בהרבה סבלנות ורגיעה שריר אחר שריר ובהמשך מדריכה כיצד להישמר ולתפקד  בימים בהם אין מגיעים לשיקום.

בזכות בתשי ובהנחייתה את תלמידיה המגיעים למחלקה להדרכה ולתמיכה הם גם כן מאמנים פרטני בהשגחתה. שדרגתי את יכולתי לתפקד עד כדי כך שהסובבים אותי נדהמים מתפקודי.

אני חייבת לאישה הנפלאה הזאת את שקומי ויודעת גם שלא אוכל לעשות כל מה שעשיתי בעבר לפני האירוע. ברור לי, שלשם השגת המטרה לא מספיק כוח הרצון בלבד ומה שמחזק ומעודד זאת אותה בתשי המקדישה במרץ בטיפול ובדרכה ובנתינה ללא סוף ולכל צוות המטפלים והמטופלים. גם מחוץ למסגרת המקובלת היא דואגת להוסיף עוד ועוד אפשרויות לטיפול. בסביבה ישנם בתי ספר לרכיבה ובתשי יצרה אתם קשר עבורנו המטופלים וכך זכינו לעוד טיפול ייחודי. ועוד ישנם בוינגייט מטפלות ברפואה אלטרנטיבית כמו :רפלקסולוגיה, שיאצו, ועוד ובתשי מארגנת ממליצה ומציעה את שרותם ללא תמורה או בעלות נמוכה המאפשרת לכל מטופל לנצל זאת.

מעבר לעבודה המקצועית היא יצרה גם חברה מלוכדת שהפכה כמשפחה תומכת, בה חוגגים אירועים שונים, ימי הולדת, חתונות, הולדת נכדים וכל שמחה.  וגם בעת צער בו ליוונו חברים לדרכם האחרונה, היא זאת שהספידה ודאגה להכנת זר בשם הקבוצה בהתייחסות ובאחריות שאין למעלה ממנה.

כשמישהו לא יכול לקנות את הכיבוד היא זאת שקונה עבורו והעיקר שהשמחה תהיה מושלמת בתשי, דואגת לצלם (או שאחד החברים יצלם) כל מטופל בעת ביצוע התרגילים במכשירים ובכל מהלך שעות הפעילות בשיקום. מארגנת לכל אחד אלבום עם ביצועיו וכמובן עם החברים. ומעניקה זאת כשי בעת המסיבה. כמו כן כל אחד מקבל דיסק עם השירים אותם בתשי מזמינה שיתאימו לאופיו של כל מתעמל.

אין הבדל בתחושה בין צעיר ומבוגר כולם נהנים באותה המידה. צוחקים על מגבלות. ליבה  ואוזנה קשובים והנתינה ללא גבול.

היא לקחה על עצמה תפקיד המסמל את אישיותה. ואינני בטוחה אם כל מורה לספורט היה יכול להעניק כמוה ולשאת בתוכו את כאבם וצרותיהם של  רבים כפי שהיא נושאת בתוכה. כאן נפגשים עם ייאוש וחיפוש דרך חדשה במוגבלויות של הפסקת החיים בפתאומיות כפי שקרה לאחר תאונה, או אירוע מוחי. או הורים לילדים קטנטנים שנולדו עם מוגבלויות פיסיות  והוריהם חסרי אונים. מגיעים לתמיכה אצל אותה אישיות מקרינה. רגישותה לזולת מורגשת בכל מעשיה והם רבים. היא שומרת על קשרים עם מטופליה גם לאחר שהחליטו לעזוב לאחר שנים.

כשאני מביטה לאחור ומסכמת את  התקדמותי ויכולתי  בשנים אלו אני יודעת שלא מספיק כוח הרצון שלי בלבד ורק, כאשר פוגשים אישה לבבית כבתשי יכולים לשלב את האמביציה והיכולת ובצעדים איטיים להתקדם.

היא הכוח המניע היא הכוח התומך והמחזק ושאינו  נותן למעוד. בכל זמן מאמינה ביכולתו של כל אחד ואחד לפי קצב המתאים לו, ורק עם הפנים קדימה.

מי ייתן ויבואו רבים לקחת  ממנה  דוגמא ויעניקו כמוה באותה נכונות, ידע ואהבה. 

בהיותי בביקורת בבית לוינשטיין נדהם הרופא פרופ' רינג משיקומי. פרשתי לפניו את פעילותי במכללה בווינגייט וכמו כן המלצתי לפיסיוטרפיסטית שישלחו את המטופלים ויקבלו  דרכה את מלוא העזרה.

נכון להיום מספר המשתתפים גדל פי שניים מאז התחלתי אני. אז  היינו בערך עשרים. והיום כארבעים. ובאמת מבית לווינשטיין באו רבים והפכנו למשפחה אחת נתמכת בסבלנות, עידוד, פרגון ואחווה.

ועל כל אלה תודתי והמלצתי להענקת הפרס.

שם הממליץ: שרה פורת


 

הנני חולה במחלת פרקינסון מזה 19 שנים. בשנים האחרונות אני סובל מהתקפים תכופים של מצבי "  OFF " הנמשכים 4-3 שעות בכל בוקר. בהתקפים האלה אני נאלץ להישאר במיטה, חסר פעילות, קפוא בתנועותיי ובמצב רוח ירוד.

בימי חמישי נמשך ההתקף לכל היותר שעה עד שעה וחצי. 

מה קורה אז?

בבוקר זה, מדי שבוע במשך כ-3 שנים, אני מובל על כיסא גלגלים ומגיע בשעה 10 למכון הכושר שבמכללה בווינגייט. אני מתקבל, כפי שמתקבלים כל יתר המטופלים, ע"י אישה שחרחורת, קטנה נמרצת ועליזה, בעלת עיניים יוקדות וקורנות, השולחת אלי חיוך רחב המלווה בחיבוק חם ומעודד. היא שואלת אותי על מה שעבר עלי בשבוע האחרון ואני נענה ברצון לשאלותיה, מאחר שאני חש שאין אלה שאלות של נימוס גרידא, אלא התעניינות כנה ואמיתית.

אחר כך אני מופנה לאחד המטפלים שהם סטודנטים בשנה הרביעית במגמת ספורט נכים שבמכללה. סטודנטים אלה מקבלים את הדרכתם המעשית במכון הכושר שנוסד לפני 12 שנים ומנוהל עד היום ע"י אותה אישה קטנה ומקסימה – בתשי.

הרגשתי כה משתפרת ואני נבלע בתוך האווירה האופטימית והשמחה של המטופלים האחרים , הפגועים בחלקים שונים של גופם. והנה זה פלא, אני עומד על רגלי וממשיך את פעילותי שתוכננה ע"י בתשי, וכיסא הגלגלים עומד מיותם בצד.

ללא ספק, הן האווירה והן המקצועיות של המטפלים האחרים  -  נובעים מגישתה ומאישיותה של בתשי.

במשך 19 שנים שבהן אני חולה,עברתי ולמדתי שיטות שונות של טיפול פיזיותרפויתי במחלתי , ואני מטופל בהם עד היום. בשום מקום לא מתרחש הפלא הזה.

אני משוכנע, הן מניסיוני האישי במכון שבמכללה, והן מעבודתי לשעבר, כאחראי על השירותים הקהילתיים בנתניה, שיכולתה ואישיותה של בתשי הן ייחודיות ומקנות לה, ללא ספק, את הזכות לקבלת הפרס למצוינות בתחום השירותים החברתיים בישראל.

שם הממליץ: ד"ר אריאל אריאלי