facebook tracking pixel
חיפוש סגור

חשיבות הספורט הטיפולי בקבוצה על הדימוי העצמי של הילד

הנחת היסוד היא כי הפעילות הגופנית גורמת להנאה אצל ילדים, משפרת את בריאותם, מזמנת להם הזדמנויות שונות להצלחה, מרגשת ומעוררת. כמו כן, הפעילות הגופנית משלבת את המרכיבים המוטוריים, הסנסומוטוריים, הקוגניטיביים והנפשיים לעבודה משותפת ייחודית.

לפעילות הספורטיבית נדרשת מידה רבה של גמישות, יצירתיות וקבלת החלטות. באמצעות הספורט ניתן לחוות חוויה רב חושית: הילד תופס כדור, מוסר, מגיב לתנועה מתכנן את מהלכיו, משתמש במערכת השמיעתית , הויזואלית, מערכת המגע והתנועה. חוויה רב-חושית כזו מספקת לילד גירוי ומאפשרת לו לשמור על המיקוד, הקשב והמוטיבציה.

אך מה קורה עם ילד שהפעילות הגופנית אינה נעימה עבורו?

מה קורה עם ילד שמערכות התחושה אינן מווסתות אצלו ומערכת העצבים המרכזית שוגה במתן פירוש למסרים מן החושים והתנועה כך שספורט ותנועה גורמים לו לתחושה של חוסר ביטחון , חוסר יציבות, כישלון או אפילו פחד מתנועה?

מה עם ילד שתנועתו מסורבלת וגורמת לתגובות שליליות בקרב ילדים אחרים ומצד המבוגרים?

עתיד הילד תלוי ביכולתו להתמודד מול התסכולים המתעוררים בו לנוכח דרישות המציאות ובידינו המבוגרים היכולת לעורר בו מוטיבציה להתמודד עם קשייו במקום להימנע בדרכים ישירות ועקיפות מעיסוק בתחום הספורט והמשחק כמו גם בתחומי למידה ועשייה אחרים.

ילד בגיל הגן המעדיף משחקי ישיבה, משחקים בחול ונמנע באופן עקבי מלטפס , לגלוש במגלשה, או להשתתף במשחקי החצר- צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. אם במהלך חוג הספורט בגן הוא יעדיף להתבונן בילדים הפעילים – כשהוא יושב בכיסאו, עלינו להבין שהוא אינו עצלן או פחדן אלא בעל מוטיבציה גבוהה מאוד להימנע מכישלון, להימנע מ"התבזות" מול חבריו שייווכחו עד כמה קשה לו ולחסוך מעצמו תגובות שליליות או התעלמות על ביצועיו מצד המדריך לספורט.

הפער בינו לבני גילו ילך ויגדל, הדימוי הגופני ילך ויקטן והביטחון העצמי ביכולותיו יהיה נמוך.

ילד המתקשה לבצע את המשימה במסגרת המשחק או השיעור ויודע מראש שלא ינצח, ימנע מלהשתתף או ייכשל בכוונה תחילה, או למרבה הצער יפריע על מנת שגם חבריו לא ינצחו.

אנו המבוגרים נראה בהתנהגות זו עצלנות, אלימות, התנהגות לא נאותה או חוסר מוטיבציה כללית.

הילד יסביר את התנהגותו בכך שהמשימה משעממת,שאין לו חשק , שלא בא לו וכו', אך לאמתו של דבר המקור לתגובותיו הוא חוסר האונים כתוצאה מחוויית אי ההצלחה  או הכישלון האפשרי, החשש לפגוש בכישלון פנים מול פנים ולהגיע שוב אחרון במשימה או במשחק.

הילד לא מוכן להתעמת מול הקושי ותחושת הכישלון ומעדיף להימנע מסיטואציות אלו. ילד כזה יסגל לעצמו אסטרטגיות עוקפות -  הוא יהיה ורבלי מאוד, יעדיף לקרא ספרים ולשחק במחשב על פני פעילות מוטורית, יבחר להישאר בהפסקה בכיתה או לפטפט עם חבר על פני משחק כדור עם יתר הילדים. בשעת החצר בגן הוא יעדיף לשבת בארגז החול או להסיע מכוניות בישיבה. בשיעור ספורט בביה"ס הוא יבוא לעיתים במתכוון ללא בגדי ספורט, יאמר שהוא מרגיש לא טוב או שאימו אסרה עליו להתעמל היום...

בבית הספר, ההפסקות ושיעורי הספורט מהווים את הזירה הבעייתית ביותר עבור ילד זה. הוא ייבחר אחרון לקבוצה כשאף ראש קבוצה לא באמת רוצה אותו, עליו יצעקו כשהוא לא יצליח לתפוס או לבעוט בכדור ובמקרה הטוב הוא יהיה השוער ...

כשהילד לא מצליח לצאת ממעגל הקסמים של חוסר המסוגלות וחוסר האונים הוא עלול לסגל לעצמו את האמונה כי הוא באמת חלש, טיפש, מפסידן וכו'. כשרגשות אלו הופכים אינטנסיביים, הלמידה הופכת כמעט לבלתי אפשרית. הדימוי העצמי שלו נמוך וכמובן הביטחון העצמי נפגע ביותר. כתוצאה מכך מתדרדר תפקודו של הילד  והפער בינו לבין ילדים אחרים אף גדל.

הסיפור שונה לחלוטין בשיעורי הספורט הטיפולי.

הספורט הטיפולי הופך את התנועה והלמידה להנאה ומאפשר לילד נגישות נעימה לתנועה.

הספורט הטיפולי מתקיים בקבוצות קטנות – בד"כ עד 6 ילדים שבה חווה הילד הצלחות גופניות ולומד שכישלון הוא סיטואציה אפשרית שניתן להתגבר עליה דרך עשייה חוזרת ונשנית עד להצלחה. המורה לספורט הטיפולי מנתבת את המשימות ליכולתו של הילד כך שיהיו מתאימות ומאתגרות ולא תמיד מצופות מבני גילו.

ההצלחה בשיעורי הספורט הטיפולי נמדדת בעשייה עצמה ובמאמצים שהילד משקיע ולא בתוצאה. לכן המוטיבציה של הילד, לנסות ולבצע פעילות המותנית בתהליך המודע שיוביל אותו לתוצאה חיובית, תתועל למטרה נכונה וההנעה תהייה פנימית ולא חיצונית.

לעיתים, כדי להניע ילד להיכנס לשיעור ולהתחיל פעילות בספורט טיפולי , מוצעים לו תגמולים ותמריצים שונים כשהמטרה היא השגת תוצאות קצרות טווח כמו הבטחת שיתוף פעולה או מיתון התנהגות. לאחר שהילד חווה הצלחה וזוכה לעידוד ותיווך במהלך הביצוע , המורה יכולה להציב מטרות מציאותיות וניתנות להשגה ותצליח לעורר את המוטיבציה הפנימית של הילד לפעולה.

בספורט הטיפולי הילד מאותגר באופן אישי במסגרת הקבוצה במשימה ייחודית בהתאם לצרכיו. המדד להצלחה הוא ההתמדה,  והשבח והעידוד ניתנים על ריבוי ניסיונות ולא על מס' התוצאות הטובות. הילד מרגיש חלק מצוות שעובד איתו ולא בתחרות מולו. כך תחושת ההצלחה שלו גדולה יותר.

מטרת הספורט הטיפולי היא לתת מקום לצורך של הילד במשחק ובפעילות מוטורית מגוונת תוך חשיפה הדרגתית לגירויים סנסומוטוריים של מערכות התחושה השונות- מערכות הראיה השמיעה, התנועה, תחושת המגע והתחושה הפנימית של הגוף ועוד.

הספורט הטיפולי הוא המקום שבו משנים את חשיבתו השלילית של הילד על עצמו ע"י רצף של הצלחות כתוצאה מניסיונות חוזרים ונשנים. המורה לספורט טיפולי בקבוצה קטנה כזו נוטעת בילד את הרעיון שהוא מסוגל לשלוט בהתקדמותו ובתפקודו ע"י מאמץ אינטנסיבי ועקבי והילד יישם בדרך כלל העברה חיובית זו לתחומים אחרים בחייו.

ולבסוף, הילדים בקבוצתו של הילד מתגבשים באמצעות הנחייה מכוונת לקבוצה תומכת המאפשרת לו להתפתח ולחוש חלק מקבוצת השווים – קבוצה משתפת ואכפתית. קבוצה כזו מהווה חממה בטוחה עבור הילדים המרגישים דחויים חברתית או חסרי יכולות ומסוגלות. הקבוצה מקבלת את הקשיים של כל חבריה, תומכת ומעודדת. ילד עם קשיים גדולים וגם כזה עם קשיים מועטים ירגישו בטוחים מספיק להיכשל ולנסות שוב  בסביבה מכילה של המורה והילדים כאחד. ילד כזה ילמד ויפנים חוויות מוטוריות חיוביות מוצלחות  וכך ירכוש בטחון עצמי ודימוי גוף חיובי.  בתהליך כזה יתקיימו  אופציות חדשות לתנועה מוטורית , תגובה רגשית מתאימה  והתנהגות סתגלנית ותואמת סיטואציות- שלעיתים כל כך קשים לילד עם קשיים מוטוריים.

הכותבת: נורית פרגל, מורה לספורט טיפולי, M.A. בחינוך מיוחד, רכזת קורסי הכשרה בתחום מטעם המכללה האקדמית בוינגייט מרצה בתחום האבחון והטיפול הפסיכומוטורי ובעלת מרכזים לספורט טיפולי בגדרה ובאשדוד.

 

 

מאמרים רלוונטים נוספים

קורס מדריכי כושר

23/03/2014

קרא עוד

המלצה לטיול באתרי מורשת עולמית בישראל שהוכרו על ידי ארגון אונסק"ו

23/06/2015

קרא עוד

סמינר שואה 2012, הוויה חדשה בצל הטראומה

28/01/2014

קרא עוד

מרכיבים הקובעים את איכות השחייה התחרותית

18/04/2013

קרא עוד

אל הכדורעף התחרותי מעל גשר הכדורשת

18/04/2013

קרא עוד

גאדג'טים לתחום הספורט/כושר

03/03/2014

קרא עוד