facebook tracking pixel
חיפוש סגור

הרצאה של רן בן שמעון

בכנס פסיכולוגיה בספורטהמכללה האקדמית בוינגייט

בקבוצות כדורגל יש צוות. מי? מאמן שוערים, מאמן כושר, כל מיני פונקציות. מה אנחנו אומרים? הכי חשוב בספורט הראש, נכון? כולם מכירים את הקלישאה, אבל מה עושים? הולכים מביאים מאמני כושר ושוערים, מאמני יציבה ופילאטיס והדבר הכי חשוב, שהכי אפשר להתקדם בעולם זה נפש האדם, בזה אנחנו לא מביאים מאמן, למה? מה הסיבה? שתי סיבות: הראשונה, אנחנו חסומים ולא רואים את החשיבות או השנייה, שהיא יותר גרועה, אתה חושב שאתה יודע את ההיבטים הפסיכולוגיים, "אני פסיכולוג מצוין". באותו רגע זה פוסל אותך מלהיות פסיכולוג! אם אתה רואה את עצמך כיכול להוביל את הקבוצה, זה פוסל. אסור להתנשא, כל אחד יכול להביא משהו מההיבטים, אבל כולנו חייבים עזרה. מאיזה סוג? אנחנו אומרים שיש לנו 3 דרכים להוביל שחקנים, להניע לפעולה: מאמנים מקבלים את הכוח שלהם מסמכות. הסמכותיות שלנו נותנת לנו את הכוח. אנחנו מובילים דרך עונש/פרס, המקל/גזר. אתה תשחק טוב נעשה הכול בשבילך. כל הזמן מתעסקים בעונש ופרס. השלישי, הכי חשוב בעיניי, הכול השראה: יש אחד שאומר אני המאמן, מה שאני אומר זה מה שתעשו, אבל לפעמים בא לי המוזה, אז יש לו השראה. איך מתחלק (באחוזים)? 80, 10, 10. אני טוען שזה גרוע, המקום שממנו צריכים זה ההשראה, למה? מי שמבין את העידן הנוכחי...המאמן בעידן הקודם, המאמנים שלי, הם היו אומרים לי מה לעשות ולא הייתי עושה, מה היה קורה? הייתי גומר את הכדורגל. הסמכות הספיקה. בשביל מה לשבור את הראש עם הרעיון עם השראה, למצוא רעיונות איך להניע שחקנים, איך לדבר אליהם? אני המאמן, זה מה שאמרתי, זה מה שעושים, הפחד מסיום, משבירה זה היה הדבר שהיה מניע אותנו. היום אנחנו חייבים לגרות את השחקנים, להתעסק עם הסביבה. אחד הדברים החשובים ביותר. קודם כל בבסיס, זה היה איך אני נותן השראה לשחקנים לדרך חשיבה יותר עמוקה, איך אני מגיע אליהם מכל מיני מקומות, לדור החדש צריך להגיע אליו. אפשר לדבר על תיאוריות, אבל כשיורדים לשטח יש חשיבות עצומה לדרך שבה אתם ניגשים לכל אחד. מה הדבר שמאמנים הכי הרבה צריכים להתעסק בו בעבודה, לפני כדורגל? (מהקהל: משמעת) למה המשמעת רופפת? מי נמצא להם על האוזן? (מהקהל: אישה, הורים) רוב היום אני מתעסק במקום תוכניות אימון לקדם את השחקנים שלי, מבחינת הבנה/הכנה, אני מתעסק בהפרדת רעשים. הרעשים בכדורגל שלנו, אצלנו זה קצת מועצם, הרעשים עצומים. הם עצומים/מועצמים על ידי ככה : שחקן כדורגל, קהל, One, Sport5, זה כל היום. הפרדת רעשים. איך לוקח אותם מהתקשורת לכיוון שלי? מה הבעיה בתקשורת? זה לא כתבי אישום נגד, איך מניעים את השחקנים לפעולה? אחת הבעיות שאנחנו רבים על תשומת הלב של השחקנים, כי מיום ליום הדיונים על ספורט הולכים ומשתטחים, לא כי אין אנשים חכמים, הם חושבים שככל שהדיון שטוח, זה מגיע ליותר אנשים, אם אנחנו רוצים להגיע לעומקים, התקשורת מפריעה, הקהל מפריע לנו, ההורים, אני קורא לזה בריכות אגו שכל אחד מסתובב איתו – אתה הכי טוב, איך המאמן לא הבין אותך, איך לא הכניס אותך. איזה עוד רעשים? אחד הדברים שהולך וגדל זה סוכנים שיודעים מה טוב בשבילך. יכול להיות שזה טוב כי בסופו של דבר הכי חשוב זה אני, אבל איך אני מגיע אליו בתור מאמן ולא מוקדי הרעש שנמצאים סביבו? למה אני הגעתי לפסיכולוג? קריית שמונה הגיעה למקום 3, שזה אומר אירופה והרגשתי שהמועדון לא יכול לעשות צעד נוסף. ובתוך מערכת של ספורט, מי האדם שצריך הכי הרבה עזרה מכולם? זה המאמן. אני מקווה שאנחנו מסכימים עם זה, שחקנים ,ההנהלה, קהל, תקשורת...בחירת שחקנים למקומות אחרים, התנהלות השחקנים...אני אומר, הלכתי בשביל עצמי אישית לתור אחרי הדבר הזה שיעזור לי. פסיכולוג קליני או מאמן, לא יודע מה צריך. עשיתי מפגשים עם אנשים ומצאתי את הפסיכולוג. הוא בראש ובראשונה פתח לי את העיניים לגבי דבר אחד ומרכזי, הכי הפריע לי בחיים שהלחצים שלי שהייתי מקבל מהסביבה היו מנותבים לכיוון השחקנים שלי. אנחנו עומדים מול שחקנים, משמה אנחנו כל הזמן מוציאים מעצמנו דברים. פוטרתי ממחזור 8, אחד הדברים הכי קשים היה לי להפריד במועדון הבא, לא להוציא על השחקנים את כל החרא שהרגשתי באותה תקופה. זה תופעה בגדול, בקטן הרבה מהלחצים מפריעים לשחקנים שלנו. לחצים בבית, כלכליים. למה חשוב פסיכולוג בקבוצה? למי שאין היבטים פסיכולוגיים לא יכול להיות מאמן, אבל למה צריך פסיכולוג? מה הוא יכול לעשות? איפה היתרונות שלו? מה הוא יכול לתת שאין למאמן? (הערה מהקהל: המאמן נמצא בלחצים) אני מנסה למצוא את הדברים הספציפיים, לך אתה לפסיכולוג, תבוא בשקט...(מהקהל: זווית ראייה נוספת) אבל מה ההבדל בין פסיכולוג ועוזר מאמן? (מהקהל: הוא אובייקטיבי) אני טוען שאובייקטיביות זה נאיביות, יחסית, גם הוא אינטרסנט בדעה שלו. שחקנים חווים אותך כסמכותיות, משהו שהם לא מוכנים להיפתח עד הסוף, יש זווית של בן אדם שיכול לתת לך תרגום לדברים (מהקהל: אבל הוא לא יכול לעזור לך בדבר המקצועי) אבל יש לנו את הצוות שלנו ואנחנו חושבים שאנחנו לא אוהבים עזרה מקצועית, אנחנו אוהבים את הראש שלנו, אנחנו אוהבים להקשיב לסביבה. לפסיכולוג יש הרבה יותר כלים, אנחנו נמצאים בדור שאנחנו מנהלים בני אדם. יש שני סוגי שחקנים, יש הרבה סוגים, אבל בגדול יש שני סוגים: הקורבן, כולם אשמים חוץ ממנו. הוא מתעסק גם בעבר וגם בעתיד. הטיפוס השני זה האחראי. העיניים שלו אומרות שאני רוצה לשמוע עוד. "בדקה 19 אתה לא סוגר את הקו", "אבל המגן לא היה והחלוץ לא היה". בסופו של דבר אלה תמיד ילכו לכל התירוצים בעולם, כי כולם אשמים. האחראי הוא כאן ועכשיו. זה הדבר הכי חשוב. האנשים האחראים מבינינו שואלים מה אני יכול לתקן בכל רגע נתון, מה אני יכול לעשות לטובת המצב. אנחנו מחפשים את השחקנים האלה. אחד הדברים הגדולים שבגלל זה אנחנו יושבים פה שהתפקיד שלנו זה לעשות את זה וזה אפשרי, זה לא שנולד (?) ונשאר (?), התפקיד שלנו כל היום, זה התפקיד להזיז מפה לפה (מקורבן לאחראי). אני עושה את זה בצורה מדהימה, מתנת שמיים, עם הפסיכולוג שלקחתי לעבוד לצידי, יש לאנשים את היכולת לעזור לנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לעבוד עם זה. דבר נוסף שהייתי רוצה לדבר איתו על הפסיכולוג...היה לי מקרה בקריית שמונה, שחקן צעיר נותן גול, רצה לתת לטובת הקבוצה, הבעלים החליט לתת לאחד הצעירים שהוא מאד אוהב רכב עם דלק, מה הבעיה? (מקהל: יעלה לו את האגו) עזוב שיעלה לו את האגו, הבעיה עם האחרים, אנחנו נכנסים לחדר הלבשה, יש כאלה שמצליחים אחד ויש (?)...ניגש אחד השחקנים שמשחק בהרכב באופן קבוע, ההוא נכנס כמה פעמים, מצא חן בעיני הבעלים קיבל רכב. ניגש אליי אחד השחקנים לשיחה אישית ואמר "אני נמצא בבסיס יותר רחוק, אני משחק קבוע, אמרו שמדיניות של מועדון שלא נותנים רכבים, אני רוצה לדבר עם הבוס שיתנו לי גם רכב". אני יודע שהבוס לא יכול לראות אותו, לא מחזיק ממנו, לא אוהב אותו, רכב? אופניים חשמליות  הוא לא יקבל...אני יודע מראש את התשובה של הבוס, עכשיו אני תקוע מולו, לא יודע מה להגיד לשחקן הזה, מה החובה שלי בתור מאמן? לתת לו תקווה? אנחנו בתעשיית החלומות? אני אתן לו תקווה? להגיד לו את כול האמת? [פונה לקהל שעונה כל מיני תשובות, להגיד את האמת, לתת לו ביטחון] אני עומד מול השחקן שלי ויודע שהוא לא יקבל רכב. מה זה לדאוג לו? לשלם מהכסף שלי? (אנשים מתפרצים והוא מנסה להרגיע את הרוחות) אני רוצה לדעת את תפקיד המאמן בסיטואציה הנוכחית, מה תפקיד המאמן? לגרום לו לא להתעסק בזה? זו אופציה פחות גרועה, אבל מה? (מישהי מהקהל אומרת שצריך לתת לו לפנות לבעלים) אני רוצה להגיד לך, אני חושב שאת קרובה, אבל אני אלך איתך בדרך יותר רחוקה. אני מדבר על החיים האמיתיים, אני קודם כל השתמשתי בפסיכולוג שלי ולא יכול להחזיק זכויות יוצרים וקיבלתי את העצה הזו - השחקן הזה רואה בך את המנהיג שלו, שצריך לדאוג לו, אתה צריך לעשות, לפעול, מי שצריך לקבל את המקלחת הקרה זה אתה, התפקיד שלי ללכת לבוס ולהגיד הוא קיבל רכב כי שיחק 3 משחקים, יש לי שחקן שאולי הוא פחות סקסי ופחות נותן גולים אבל לי הוא חשוב. אבל אז באה המתקפה הגדולה, אבל חזרתי לשחקן ואמרתי הוא רצה לתת רכב לאחד ולשני לא, ואז חזרתי לשחקן, לפחות מי שמנהל אותו דואג לו (מישהו צועק מהקהל: שמת את הראש על השולחן, הוא היה יכול לפטר אותך) אני אעשה מה שאני צריך, שיפטר אותי, אני צריך לגרום לשחקנים שהם ידעו שיש מישהו שיודע, שעושה להם את הדרך הכי נכונה בעולם. לפעמים המקסימום בשבילו זה מספיק, לא תמיד בכל פתרון אני, יש הרבה דברים שנאי לא יכול לעשות במועדון, הם צריכים לדעת שאתה כל הזמן חושב ופועל למענם. אני חושב שהעצה שקיבלתי מהפסיכולוג עזרה לי הרבה בחיים.

(מישהו מהקהל אומר שאולי התפקיד שלו להגיד לו להתעסק בכדורגל ולא ברכב) אני יוצא מנקודת הנחה שיש פער בין מה שקורה בתיאוריה לבין מה שקורה בשטח. התפקיד שלי הוא כל הזמן לייצר בלאנס במערכת.

[מביא מקרה נוסף] שני שחקנים שלי איחרו בחמש דקות: אחד הקפטן והשני צעיר. לראשון אמרתי להביא 18 סוכריות על מקל והשני מזמין את כולם לארוחה. נתתי לו להתבשל שבוע. "למה אני מסעדה? בגלל שהוא ותיק? למה?" (מישהו מהקהל: אתה עשית את העבודה לכל החיים, שילמד לקח) אני לא חושב ככה. אם יבוא אליי שחקן שהוא הכי מקצועי בעולם, למה אני צריך ללמד אותו לקח? אם ילד בן 17 הוא הכי מקצוען בעולם, למה אני צריך ללמד לקח? יכול להיות שאתה צודק, אני לא באתי מהמקום הזה (מישהו מהקהל: היית צריך לעשות הפוך, קפטן צריך לתת דוגמא, אחר: אתה נותן לו לקח לעתיד, אחר: אתה כמאמן חיפשת את האינטרס שלך) אוי ואבוי לי על החשיבה (לא ברור על מה אמר את המשפט הזה) אני לא כ"כ בודק את השחקנים שלי בדבר הזה. הדברים הם מאד גלויים, כעקרון, ביחס למה – צעיר זה חשוב וקפטן זה חשוב, אני מוצא את הדרך שלי לחנך את הצעיר ולהשאיר את הקפטן בדרך טובה, לא עושה פרובוקציות, קפטן מגיע בד"כ בשבע, זה שחקן שאני מאמן 5 שנים ואני מכיר אותו, רואה שהוא מגיע שעתיים לפני האימון, לפעמים קורה איחורים, לא קרה שום דבר, משהו סמלי. בשביל הסבבה, אם הייתי הולך עד הסוף, לא היה מקבל שום עונש, זה קורה, אבל הילד הצעיר בדקה לתשע אני רואה אותו יורד מהאוטו, אבל שכח משהו באוטו, לא פעם אחת ולא שנייה, עשרים פעם, הוא שילם על זה שהוא לא מגיע לחדרי כושר. אני אוהב לתת לשחקנים שלי להתנהל ולראות מה יוצא מהם באופן ספונטני, לאחד להעיר לו בשנייה הראשונה ולשני לחכות לתהליכים. הצעירים האלה צריכים לעבור דרך קצת יותר קשה, אנחנו מדברים על הדור הזה, הדור הזה צריך יותר גירויים (מישהו מהקהל: שאלת אותו למה אתה מאחר?) זה היבט שפחות מעניין אותי, ברגע שהוא מאחר זה אומר שהאימון לא מרכיב חשוב בחיים שלו. מגיע שעתיים לפני, יושב במגרש. אני לא מרגיש שאני צריך לדבר עם כל שחקן על כל דבר. ככה אני מאמין, יכול להיות שאתה תבחר דרכי גישה אחרים לאותו שחקן (מישהו מהקהל: שם מטרות לשחקנים ולקבוצה) אתה חושב שיש מישהו שיושב בחדר שלא שם מטרות לשחקן? אצלי כולן מתייחסות לדרך ולא לתוצאה, אבל אז אתה שם את עצמך בפינה שאתה בוחן את עצמך לפי הדרך ולא לפי התוצאה (מישהו מהקהל: מתי הצלחת לשנות סוג שחקן – כלומר, מקורבן לאחראי) אם אנחנו לא מצליחים להשפיע עליהם ולהזיז אותם, אז למה צריך אותנו? כל מה שאני רואה בחיים כהצלחה זה לחבר את שני הדברים האלה (השראה ומקורבן לאחראי). היה לי שחקן בקרית שמונה שמאד בעייתי בבסיס שלו, שמעתי עליו הרבה דברים, יום אחד לא מגיע לאימון, לא מודיע, ממש נעלם. ניסינו לתפוס אותו, לא הצלחנו, אמר שהיה לו בעיות גב קשות וישן. יום למחרת הגיע קצין משטרה ואמר שהוא רדף אחרי אנשים עם בקבוק בשדה. מה עושים? על עשירית מזה הא לא יכול להיות איתי על אותו מגרש. העדפתי ללכת אליו הביתה, אני לא מראה צד אישי, זה מאד נמוך אצלי, ברגע שראיתי את המקום שממנו הוא מגיע, אין סיכוי שזה יקרה שאני אהפוך אותו, זה לא יקרה, אבל אני אביא אותו לקו האמצע, אני אעשה איתו תהליך. יש דברים לא יפים בערים שאנחנו באים אליהם, אם אני אראה את התפקיד רק איך אני משיג את התואר או את האליפות הבאה לא נשיג כלום, גם אם נשיג, לא נענה (?) (מישהו מהקהל: אין המשכיות בהצלחה – פעם מאמן....היום עוד חודשיים... איך מתמודדים עם חוסר יציבות של מאמנים?) אי אפשר להתמודד, לעולם נולדנו לחיות על החרב, זה חלק מהתפקיד, מי שלא מבין, שלא יכנס לתפקיד הזה. איך מתמודדים עם חוסר הצלחה של שחקנים, למה הם עושים את הגרף הזה? שזו זווית יותר מעניינת. אגו. רוצים להביא את השחקנים לאגו מאוזן, אנחנו צריכים לשים להם מבחנים כל הזמן, כל הזמן לשים מבחנים מול הפנים ולבדוק אם האגו מאוזן: צניעות, סקרנות ויושר. אם נבחן אותם דרך המבחן הזה וגם את עצמנו, זה לא משנה אם נצליח או ניכשל בחיים, נצליח בכל מקרה, גם אם בפועל נהיה בשנה אחת פחות טובה, לאורך זמן נצליח. מי שאין לו סקרנות ללמוד לא יצליח בחיים [מספר סיפור על שחקן הגולף שפסל את עצמו מהתחרות כי לא היה ברור אם עמד בחוקים, ויתר על הכסף בשביל לחיות עם עצמו בשלום ואז חברת ג'ילט הציעה לו חוזה לשלוש שנים של 36 מיליון דולר – היושר הפנימי יביא אותנו למקומות טובים, גם אם לא לאליפות...]. 

מאמרים רלוונטים נוספים

וינגייט- היסטוריה מכובדת ועתיד בהיר

28/08/2013

קרא עוד

כיצד תרגול יוגה באופן סדיר תורם לכושר הגופני?

22/12/2016

קרא עוד

לימודי פנאי אתגרי

23/03/2014

קרא עוד

מגע בלידה

26/01/2017

קרא עוד

עבודה בתחום הספורט- פעילות גופנית מותאמת

02/01/2013

קרא עוד

פעילות גופנית ותפקוד שכלי בגיל הזקנה

09/03/2016

קרא עוד