facebook tracking pixel
חיפוש סגור

| | 13/06/2011

התמחות בהוראה – סטאז'

עד מתי ספטמבר 2010?!
גבולות או לא להיות
השנה הזו היתה מרוץ
וינגייט - הופכים אהבה לקריירה




עד מתי ספטמבר 2010?!

יווווווו זה מרגש עמוד אחרון של כתיבת מטלה.עוד מאמץ אחרון וסיימתי!!!

במבט לאחור, לשנת ההוראה הראשונה , אני יכולה להיות מאושרת שהיא סוף סוף הסתיימה ובתחילת יולי אני על המטוס הראשון לברזיל !

לפני זה יש לוודא שאכן סיימתי את כל המטלות .. אז ככה :

שליחת מערכי שיעור בכל מוצ"ש  - יש!

שליחת יחידות הוראה פעם בחודש – יש!

שליחת מבדקים ודרכי הערכה – יש!

10 צפיות במורה חונך – יש!

30 פגישות עם החונך במהלך השנה – יש !

צפיות של המורה החונך לאורך השנה – יש!

צפיות של המפקחת על החינוך הגופני – יש!

פרויקטים בית ספריים – יש!

שבוע הבריאות והספורט – יש!

כתבות לבית הספר – יש!

הכנת טנא בית ספרי – יש!

מטלות שבועיות – יש!

קורס מלווה – יש!

מפגשים והשתלמויות – יש!

כל זאת ועוד..

 

השנה עברה באמת מהר ובאמת הייתה חוויה לטוב ולרע.

הכרתי תלמידים מדהימים שבא לי להמשיך איתם לחטיבה, והכרתי תלמידים שלא פעם חשבתי לנעול אותם באולם ולחזור לשחרר אותם כעבור שבועיים.

הכרתי תלמידים רציניים וחולי ספורט ,והכרתי תלמידים שבשביל להרים אותם מהספסל הייתי צריכה לפתוח שקית צ'יטוס.

 הכרתי תלמידים שראו אותי בבוקר יוצאת מהרכב ורצו אלי לחיבוק ,והכרתי תלמידים שלא חששו לבעוט בכדורגל ולהשאיר לי סימנים על האוטו.

הכרתי תלמידים שרק בגלל העיניים הטובות רציתי לכתוב להם את הציון 100 ,והיו תלמידים שרצו  8 ש' בריצת 60 מ' ורציתי לכתוב להם את הציון 30 .

והלאה הן מילות סיכום השנה שלי :

ואווו איזו שנה!! קשה, עמוסה, לחוצה, מאכזבת, מוצלחת, מאתגרת, מפעילה, דורשת, מעייפת, מספקת, אוהבת, מגבירה סקרנות לעתיד לבוא ומייאשת.. והכל במחיר אחד!

אחת ההחלטות שלי הייתה לנוע עם התלמידים צעד אחד צעד ולסלול לי ולהם את הדרך ובהחלטה הזו עמדתי והצלחתי . התכנון וההקפדה של המפקחת עוררו בי תסכול לאורך כל השנה. אך עם זאת,  במבט לאחור אני עם חמישה קלסרים שבתוכם חומרים שאני כתבתי ויצרתי לאורך כל הדרך שישמשו אותי ויעשו לי חיים קלים בהמשך. אני יכולה בפה מלא לומר שזה היה שווה את זה. שיניתי את תוכנית  הלימודים מיליון פעמים !הרי בתחילת השנה אני כול יכולה ובמהלך השנה די מהר הבנתי שאני רק שנה ראשונה והפנסיה תגיע רק עוד 34 שנים. החלטתי לקחת הכול באיזי .. אם אראה בשטח ואעשה קצת רעש ידעו שאני כאן ושאני תורמת לסביבת בית הספר ולא ישימו לב שלא עשיתי הפסקה פעילה .

יאמר לזכותי שקיבלתי חונכת מדהימה. לא עשיתי כלום מבלי להתייעץ איתה  ולשמוע את דעתה. תחילה חששתי שאני פותחת יותר מידי קלפים והקפדתי לשוחח עימה טכנית על מערכים מה היה ומה יהיה.. אך במשך השנה החוויה נהיית הרבה יותר קשה. ונהיו לי יותר סיפורים בית ספריים הנעשים שהייתי חייבת להוציא ולשוחח עם מישהו שמבין .. לקחתי סיכון והתחלתי לדבר ומצאתי עצמי לא לבד במערכה... הפלא ופלא גם היא עברה חוויה כזו דומה!

הדבר שהכי הקשה עלי במהלך השנה היא שעבדתי מסביב לשעון כמו שעשיתי עד היום. עבודה בבית הספר עד שתיים וחצי ומשם ריצה לעוד עבודה עד תשע בערב ומשם לעוף הביתה להכין מערכים ועוד השעון  המעורר החוצפן הזה מעיר אותי בכל יום בשש ועשרים. בסופו של דבר  מתרגלים ומסתגלים ,אבל דיייייייי מה עם קצת חיים ?!?! המלצה למתמחים בשנה הבאה: אל תעבדו יותר מפעמים בשעות אחר הצהריים!

ולסיום סיומת אני חייבת לציין שלא הייתי מוותרת על ההתנסות הזאת . היא תרמה לי להבין שאני מתאימה למסגרת ויכולה לפתח ולהתפתח בה בתחומיה השונים . מכאן והלאה בכל שנה אקפיד לקיים פרויקט מרכזי שברצוני לפתח ולא אנסה בשנה אחת על הכול לנצח!


גבולות או לא להיות

וואו איך שהשנה עברה ומבלי ששמתי לב נהפכתי למורה, לא רק חינוך גופני אלא מורה מחנכת בעיקר. פתאום אני מבינה שמה שחשוב באמת זה לא כמה הבנות יקפצו לקפיצה למרחק, אלא להגיע לכל הבנות במיוחד המתקשות וחסרות הביטחון שרוצות לקפוץ את הקפיצה בסוף השיעור איתי שאף אחד לא רואה, זה לראות את התלמידה החמודה והשקטה שלא מוצאת את עצמה כאשר הכיתה מתבקשת להתחלק לזוגות, זה לתפוס שיחה עם אחת הבנות בסוף השיעור, סתם ככה בדרך לרכב ולגלות שההורים שלה גרושים ושאימא שלה יצאה מהארון והיא צריכה להתמודד עם הילדה של בת זוגתה שעוברת לגור איתם. זה לנסות לגרום לתלמידה  בכיתה י"ב להבין שזה שהיא עשתה את הבגרות בספורט לא מקנה לה ציון עובר בתעודה, כי איפה היא הייתה שנה שלמה, לא בשיעורים שלי זה בטוח.

אז בבואי לכתוב מהם ההיבטים השליליים בעבודתי בהוראה, הדגש שלי הוא כבר אינו מתודי בלבד. נכון, אין ספק שישנה חשיבות למספר הילדים בכל קבוצה במרוץ שליחים, שלושה או חמישה תלמידים בכל טור , קבוצות קטנות או גדולות, "זמן למידה אקדמי", "סגנונות הוראה", מעברים יעילים בין הפעילויות, כל זה קצת מתגמד לנוכח המציאות הקיימת- התלמידים זקוקים לדמות חינוכית שתכוון אותם, שתציב להם גבולות, שתלמד אותם שהחיים מלאי התמודדויות (לא שאין להם את זה בשפע בבית) שתלמד אותם אחריות אישית מהי (אי אפשר להעדר שנה שלמה בכיתה י"ב משיעורים ולצפות לקבל ציון חיובי בתעודה, או אפילו עובר),  אך מצד שני שתהיה פתוחה להקשבה ואמפתיות, שידעו שיש למי לפנות, ושיש מי שמקשיב.

הקושי האמיתי שלי נמצא שם, בהצבת הגבולות, לא רק מול התלמידים אלא גם מול רכזת המקצוע ואחראית המערכת שלעיתים רבות מבצעת וקובעת דברים שלא לרוחי, איפה צריך להגיד "פה זה כבר לא מתאים", ואיך להגיד את זה "ברגישות ובנחישות". איפה להקשיח עמדות ולא לוותר ואיפה לרכך ולאפשר. בענייני ה"ריכוכים" אני שוחה, הבנים והבנות מרגישים מספיק נוח (ככה לפחות ניראה לי עד עכשיו) לפנות אליי ולשתף ואף להתייעץ, אך האם אני מהווה דמות חינוכית עבורם? האם יש דברים שאני "נופלת " בהם שמונעים ממני להיות דמות חינוכית עבורם, דמות לדוגמא ולחיקוי, שכדאי להישמע לה?  אני חושבת שאני נתפסת כ"רכה" מבין צוות מורי החינוך הגופני ואני עדיין מתחבטת האם זה מתפרש כחולשה אצל התלמידים והתלמידות.

גם בעיני רכזת המקצוע אני מרגישה שאני צריכה להיות אסרטיבית יותר. אני מנסה להיות "בסדר", להנמיך פרופיל בשל היותי חדשה,לא להתבלט יותר מדי, מנסה עדיין להבין את יחסי הכוחות ולהיכנס לאט לאט ובזהירות. מה כביכול "מותר" ומה "אסור". אני לא "פוליטיקאית", אני לא יודעת להגיד את הדבר הנכון תמיד ולפעמים יש לי תחושה שקולטים את זה ומנצלים את זה.

אבל ככל שהזמן עובר והשנה מתקדמת לאיטה אני מרגישה שאני צוברת ביטחון ומבינה את מקומי. בשנה הבאה אהיה יותר חזקה עם גבולות חדשים!

יפעת אביטן

השנה הזו הייתה מרוץ

וואו, הגענו לקו הסיום, עוד טיפ טיפה וזה נגמר....

השנה הזו הייתה מרוץ. שנה בה הייתי צריכה להתנסות, לחוות, להתאמץ, להתעייף, ליפול, לקום, לחלות, להבריא, לבכות, להתחזק, לשנוא ובסופו של דבר להתאהב.

את מה שעברתי השנה קשה לסכם בכתב. השנה הזו הייתה קשה ומעייפת מאוד עבורי. סבלתי מכל רגע, הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני כישלון ושההוראה לא בשבילי.

הגעתי לבית הספר נחושה בדעתי להצליח ולהיות טובה יותר מאלה שהיו שם לפניי. רציתי לעשות שינוי בבית הספר ולהיות סיפור הצלחה. מהר מאוד גיליתי כמה טעיתי ומצאתי כי אני תקועה איפשהו בג'ונגלים של אפריקה ולא בבית ספר.

את העבודה התחלתי כמה ימים לפני שנת הלימודים. בבית הספר התקיימו 'ימי הערכות'. הגעתי לעבוד בבית ספר בו 220 תלמידים ו- 80 אנשי צוות: מורות מחנכות, מורות מקצועיות, מורות לחינוך מיוחד, סייעים, בנות שירות, מטפלים, צוות מזכירות, מאבטח ואב בית, מנהלת וסגנית מנהלת. ביום ההערכות פגשתי כל כך הרבה אנשים. זה היה מבלבל מאוד וכבר שם התחלתי לפקפק במקומי במוסד הזה. חלק מאנשי הצוות היו מאוד נחמדים אך חלק גדול לא ממש הסביר פנים. חלק התעלמו ממני ואחרים היו ממש קרירים ואפילו קודרים כלפיי. היו מורות שניגשו אליי ובטרם ידעתי מאיפה עליי להתחיל המטירו עליי כל מיני דברים שלא ידעתי מה מקורם. כבר שם נכנסתי ללחץ וההתחלתי להבין שהמערכת סבוכה ושלא ממש יהיה לי קל.

ביום הלימודים הראשון, הגעתי וכל הילדים בבית הספר הסתכלו עליי, שאלו מי אני ומה תפקידי. עם חלק מהילדים דיברתי ומיד נוצרה כימיה וכבר אמרתי לעצמי יופי, אני הולכת להסתדר מצוין. אמנם די מהר גילתי כי טעיתי. נכנסתי לכיתות והמחנכות העירו לי שהפעילות שבחרתי לתחילת השנה לא מתאימה והילדים. ברגע שראו אותי צעקו "כדורגל".

השעורים הראשונים היו סיוט! הילדים היו 'בלגניסטים', 'טרוריסטים', 'לא נורמאלים' ואני הייתי צריכה לעמוד מולם. הביטחון העצמי איתו הגעתי ירד נמוך מאוד ואני הפכתי נואשת. נואשת לקרקע יציבה, לקצת שפיות, לקצת תחושה של ביטחון ואהבה. הילדים העזו לעשות אצלי את שלא העזו לעשות אצל המחנכת. כתוצאה מהכאוס בשעורים התחלתי לכתוב 'מכתבי אהבה', והרבה מכתבים למחנכות. המורות המחנכות הענישו אך הילדים עדיין נשארו בשלהם. הילדים 'עשו לי בית ספר' ולא אני להם. במקום להיות המורה שמריצה את הילדים, מתזזת אותם ומפעילה אותם, הילדים היו אלה שהריצו אותי, תיזזו והפעילו אותי. במשך שעורים שלמים מצאתי עצמי מנסה להוריד ילדים שטיפסו על עצים, על גדרות על שערים ועל קירות. כל ילד חשב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הילדים חשבו ששיעורי חינוך גופני זו הפסקה. לא הצלחתי לעשות עם הילדים דבר. כל דבר שביקשתי לעשות לא קרה, ורק בדרך הקשה ראיתי ניצוץ של הצלחה: כשביקשתי לסדר טור כולם דחפו כדי להיות ראשונים; כשביקשתי לשבת הילדים התרוצצו במגרש; כשבדקתי נוכחות כולם דיברו ביניהם; כשביקשתי לרוץ התלמידים הלכו; כשעשיתי איתם תרגילי חימום כולם הסתכלו עליי וזרקו אבנים; כשנתתי פעילות הילדים הלכו מכות.

הכול לא הלך ורק הקול שלי 'הלך', מיתרי הקול שלי עבדו 'שעות נוספות' ומאוד קשה!

הרגשתי שאני אבודה בבית הספר. כל כך הרבה בעיות משמעת. עליי לטפל בכול וברצינות. ללמד 8 שעורים ביום ואחרי כל שעור לטפל בבעיות המשמעת היא משימה קשה מאוד. כל כך הרבה מכתבים למחנכות, כל כך הרבה דיווחים וכל כך הרבה עשיה אחרי השיעור- נשארתי בלי אוויר!

צוות המורות בבית הספר התייחס ברצינות לכל מה שאמרתי וטיפל בבעיות שהצגתי. לקח זמן עד שיצרתי תקשורת ממשית ויעילה עם שאר המורות אבל סופו של דבר גם זה הסתדר.

המסגרת ההוראה הייתה תובענית! ללמד 8 שעורים ביום, בחוץ, בקור, בגשם, בחום, בשרב. בריאותי הפיזית נהרסה וכך גם בריאותי הנפשית. עבודת ההוראה בית הספר דרשה ממני הרבה יותר מידי בו זמנית, ואני כמורה מתחילה נאלצתי ללמוד לבד איך להתנהל ואיך להתנהג. בנקודה מסוימת החלטתי שאני בבית הספר לא נשארת! סבלתי יותר מידי, הקרבתי יותר מידי וחליתי יותר מדי.

סופו של  דבר שהתאקלמתי בבית הספר. מעשה בשבוע ספורט מוצלח שהצלחתי לארגן. המנהלת אמרה כל הכבוד, המורות נדהמו, ההורים אמרו תודה והילדים נהנו. אבל היה עוד אירוע בו גיליתי את הפן האנושי בבני אנוש.

דבר נוסף שהקשה עלי השנה הוא נושא הנסיעות לבית הספר. בית הספר מאוד מרוחק מן המקום בו אני גרה ומבחינתי כל בוקר היה מאמץ 'לא נורמאלי' להגיע אליו בשעה 8:00. כל בוקר הרגשתי שאני נמצאת במלחמה על הכביש. שעה הלוך ושעה חזור. בכול נסיעה הייתה לי 'מנטרה' קבועה על כמה קשה לי עד לרגע שבו נכנסה בי משאית. כאן נשברתי והחלטתי  באופן סופי שאני עוזבת את בית הספר ולא נשארת שם. הייתי  10 ימים בבית. במשך עשרה ימים קיבלתי רק טלפון אחד מסגנית המנהלת ומהמזכירה ומאחת המורות שדרשה בשלומי. ביום שחזרתי לבית הספר קרה לי הדבר הכי מרגש שאפשר להעלות על הדעת: נכנסתי לבית הספר וכיתה שלמה של 30 ילדים התאספה מסביבי וחיבקה אותי. אחד לא רצה לזוז ממני! המחנכת עמדה מהצד וביקשה מהתלמידים להיכנס לכיתה אך אפילו אחד לא זז ממני במשך כ- 5 דקות. באותו רגע הבנתי שאוהבים אותי ומעריכים אותי במקום בו אני נמצאת. באותו היום כל כיתה אותה לימדתי עשתה לי קבלת פנים חמה. אחת הכיתות ערכה לי הפתעה עם בלונים ושוקולד. הופתעתי עד מאוד, שמחתי והבנתי שלמרות שאני סובלת ומקטרת אהבה כזו לא אמצא בשום מקום אחר. מכאן באמת התחיל סיפור אהבה: התאהבתי בעבודת ההוראה, והתלמידים התאהבו במורה לחינוך גופני.

את נבחרת הקט רגל הצלחתי להעלות לרבע הגמר. זה עלה לי בכאבי ראש רבים אך העלה את מעמדי. בל"ג בעומר בית ספרי, ניגשו אלי הרבה הורים וסיפרו כמה הילדים שלהם אוהבים אותי וכמה טוב להם בשעורים שלי.

לאחר האירועים האחרונים הרמתי גבה ומהמקום בו הרגשתי כישלון התחלתי להרגיש הצלחה.

עברתי השנה תהליך ארוך וקשה. היום אני יודעת שלא מערכי שעור ויחידות הוראה הן העיקר. אני יודעת שצריך ללכת עם הלב, לעבוד מתוך אהבה ולהתמקד באדם שעומד מולך- בתלמיד, במורה, בהורה. היום אני מבינה שיש פער ניכא בין תכנון לביצוע ועד שפער זה יסגר אצלי יעברו שנים רבות של ניסוי וניסיון.  בדרך עוד צפויים לי מכשולים רבים. גיליתי מערכת מורכבת/ מסובכת ועלי לפסוע לאורך אבני דרך רבים בדרך להשתלבות בהוראה. חשבתי בתחילת השנה כי ההוראה בקלות יסודה ומצאתי דרך חתחתים קשה ומורכבת.

כ. י.


וינגייט- 'הופכים אהבה לקריירה'

לפני 6 שנים :

שלום, הגעתם למכללה האקדמית בוינגייט לחינוך הגופני ולספורט ע"ש זינמן.

אנא השאירו הודעה  אחרי הצפצוף : בייייייפפפפפפ...

שלום, קוראים לי מיטל ואני מעוניינת להירשם ללימודים בוינגייט.

שמעתי מסטודנטים לשעבר המשדרים ברדיו את הפרסומת שבוינגייט "הופכים אהבה לקריירה".

יש מדשאות, קפיטריה, ואווירה חמה ונעימה. משחקים, לומדים ושוב משחקים... נשמע לי בול מה שאני צריכה!

רגע מה... לא יכול להיות?! אני אהיה מדריכה למה שאני רוצה? ועוד מורה ... מורה לחינוך גופני ... ואווווו זה נשמע לי נפלא !

6 שנים מאוחר יותר :

בכל שבת תקועה מול המחשב עם הכנת מערכים לשבוע הבא ...

בכל שבת קוראת שני ספרים  "מעניינים נורא " תוכנית הלימודים לכיתות א'-ב', תוכנית הלימודים לכיתות ג' – י"ב.

בכל שבת מסכמת אירועים שונים שהתרחשו במהלך השבוע .

בכל שבת שולחת חומרים לפיקוח.

ובכל שבת בוכה על עוד שבת שנשרפה!

אני באמת משתדלת להיות הכי טובה: 'חורשת' חומרים באינטרנט על מנת לשלוט בתחום הדעת. אני אלופה בשליפת משפטים מתוך תוכנית הלימודים. אני לומדת שיטות הוראה שונות מידי פגישה עם החונכת שלי כך שאני משתנה ומשנה דברים לטובת התלמידים . אני עושה את כל מה שמבקשים ועומדת בכל הנהלים.

אבל יש בעיה : היא של כולנו.. והיא לא רשומה באף טבלה. אני - 

ר – ג – י – ש - ה !!!

אני לא מצליחה לתפקד כשגוערים בי לא בצדק.

אני לא יכולה להתמודד עם בעיות משמעת כשההנהלה לא משתפת פעולה, ותלמידים שיש להעיר להם על התנהגותם נרגעים במשחקייה.

אני ממורמרת כשמפילים עלי מידי שבוע שני טורנירים והפסקה פעילה  ללא עזרה או  שיתוף פעולה של עוד מורה.

אני מתקשה להבין איך אפשר לגבות תלמיד שעשה מעשה נורא. לוותר לו ולומר לו "חמוד בבקשה, בבקשה, אל תעשה מעשה זאת שוב, בסדר נשמה?" 

אני לא מצליחה לקלוט איך פעמיים בשבוע המחנכת של כיתה ו'-  חינוך מיוחד  "בבדיקה"   ועלי מפילים תלמידים מכיתתה ומשלבים לי אותם עם כיתה א' .

מעצבן אותי שמענישים תלמיד שלא התנהג יפה באחד השיעורים ומונעים ממנו להגיע לשיעור חינוך גופני. חינוך גופני נהייה עונש!

מטריף אותי, שאחראית ההסעות ואחראית המערכת, משנה לי שיעורים ומפילה עלי תורנויות מיום ראשון עד חמישי כי מורה אחרת לא הגיעה ואותי היא פגשה ראשונה במקרה .. על הדרך.

 

בפגישה האחרונה עם החונכת שלי שאלתי אותה, האם ההרגשה הזאת תעבור לי או שאני צריכה בסוף השנה לקבל החלטה ולעזוב את תחום ההוראה?! היא ענתה לי באופטימיות שאחרי 30 שנה במערכת היא לא הייתה מוותרת!

מיטל שם טוב

 

מאמרים רלוונטים נוספים

מורים מאמנים כותבים - כלי הוראה

13/06/2011

קרא עוד

"טיפ" מהתיק של המנחה הוותיק

13/06/2011

קרא עוד

תערוכת פוסטרים - שנה ג'

13/06/2011

קרא עוד

שעשועי לשון לשבועות

13/06/2011

קרא עוד

התמחות בהוראה – סטאז'

13/06/2011

קרא עוד