עמדות של אנשי מקצוע בחינוך גופני, ביחס למשמעות המגדר בחינוך גופני ומחשבות לקראת שינוי

החינוך הגופני בישראל הוא מקצוע ליבה בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, הכוללת אשכול של מקצועות חובה הנלמדים בבתי-הספר בישראל (משרד החינוך, 2007; משרד החינוך, התרבות והספורט, תשס''ו; שובל, שחף ולידור, 2014). החינוך הגופני בישראל הוא היחיד מבין המקצועות הנלמדים בבית-הספר שרגיש למגדר בבסיסו. בכיתות היסוד בבתי-הספר הממלכתיים, שיעורי החינוך הגופני משותפים לבנים ולבנות, והחל מכיתה ד' השיעורים ניתנים לבנות ולבנים בנפרד. זאת מתוך הנחה הדורשת דיון ביקורתי והמוצגת במאמר זה, ולפיה ההבדלים ההתפתחותיים השונים של בנות ובנים מצדיקים ואף מחייבים חינוך גופני שונה   Goodway) , Ozman & Gallahue, 2019).

תוכנית הלימודים בחינוך גופני העל-יסודי (משרד החינוך, 2007) היא ספציפית לכל מגדר. נושאי הלימוד מבוססים על ספורט ומציעים תכנים דומים, אולם יעדי הביצוע שונים – אלה של הבנות נמוכים יותר (לידור, בן-סירא ושמעוני, 2007). בנוסף לכך, ישנם ענפי ספורט ופעילויות ספציפיים למגדר כמו התעמלות אומנותית, המוצעות רק לבנות, או אימון מתח המוצע רק לבנים. העיסוק  בגוף עצמו ובמרחב ''של בנות'' בלבד הופכים את המורות לחינוך גופני לדמויות מרכזיות ומשמעותיות ביותר עבור התלמידות. עבור רבות מהן, הן משמשות כתובת לכל שאלה הנוגעת לגוף, לתזונה, למחזור החודשי ולעניינים נשיים שונים. רוב המורות נענות ברצון לצרכים העולים מהשטח, הן מסייעות, משלימות ידע ומייעצות (רמתי דביר, 2017).

טלילה קוש-זוהר (2017) בחנה את החינוך הגופני הישראלי דרך העדשה המגדרית באמצעות עבודות סמינריוניות שהגישו סטודנטיות וסטודנטים במהלך הכשרתם להוראת החינוך הגופני. היא זיהתה מציאות עגומה ולפיה לא הרבה השתנה מאז שאיריס מריון יאנג פרסמה את ''זורקת כמו ילדה'' (Young, 1980). המחקר הנוכחי ממשיך את מחקרה של קוש-זוהר ומתמקד במשמעות שמעניקים אנשי מקצוע בחינוך גופני – מורות, מפקחים ומורי מורות – למגדר בחינוך הגופני בהקשר של מתבגרות צעירות.

הבחירה של החוקרות להתמקד בשכבות חטיבת הביניים נבעה מההכרה בשינויים הגופניים, החברתיים והרגשיים שחוות נערות בשלב זה של חייהן ובמורכבות הקשר שלהן עם גופן שעובר שינויים בתקופה זו. הנחת  המוצא של המחברים הייתה שהתפיסות של אנשי המקצוע (נשים וגברים) בנוגע למגדר, לנשיות ולגוף הנשי  מעצבות את האופן שבו מיושם החינוך הגופני ומשפיעות על החוויה הגופנית של התלמידות ועל תפיסתן העצמית.

המחקר והניתוח נערכו מנקודת מבט שמציעה הפדגוגיה הביקורתית הפמניסטית (Feminist Critical Pedagogy) )גור זיו, 2016), שעוסקת בהתנסויות ובחוויות הייחודיות לתלמידות ולמורות במערכת החינוך ומבקשת לחשוף צורות גלויות וסמויות של דיכוי והדרה המופעלות עליהן (אלפרט, 2000). כמו כן, היא מבקשת לזהות את האופנים שבהם מערכות חינוך תורמות לשיעתוק הסדר המגדרי ההגמוני (גור זיו, 2013; 2014, Luke & Gore). השאלות שבהן הפדגוגיה הפמיניסטית עוסקת מתייחסות לתכנים הנלמדים כמו גם להקשר ולתהליך הלמידה (Laura, 2000).

במחקר רואיינו 29 אנשי מקצוע בחינוך גופני, מתוכם 19 מורות, חמישה מפקחים וחמישה מורי מורות (מדריכים פדגוגיים בהכשרה להוראה). המורות שהשתתפו המחקר הן יהודיות, לא דתיות, ונבדלות זו מזו בגילן, בנסיונן המקצועי ובהכשרתן. במהלך הראיון טענו רבות מהן שתחום החינוך הגופני אינו מוערך ואינו מקבל את מקומו הראוי במערכת החינוך. חמשת אנשי הפיקוח שהשתתפו במחקר כללו שתי נשים ושלושה גברים; אולם, על-אף היענותם של המפקחים לקיום הראיון נראה כי חלקם מסתייגים ממחקר הממוקד בנערות ומן ההקשר התודעתי שלהם לשיח פמיניסטי.

איסוף הנתונים  נעשה באמצעות ראיונות מובנים למחצה שהתאפיינו בגמישות רבה, ואפשרו לכל מרואיין להוביל את השיחה ולהעלות נושאים בעלי חשיבות לדעתו (Reinharz, 1992). הנושאים הספציפיים במחקר הנוכחי היו אלה:

1. מטרת החינוך הגופני;
2. משמעות המגדר בחינוך גופני;
3. התרומה של התחום לנערות;
4. האתגרים הניצבים בפני המורה;
5. הגורמים להתנגדות של תלמידות והאפשרויות להשגת שיתוף פעולה מצידן;
6. המשמעות של מאפייני הגוף הנשי והשינויים החלים בו בגיל ההתבגרות;
7. הרציונל להפרדה מגדרית המתקיימת בתחום ולדרישה שמורה-אישה תלמד את הבנות ומורה-גבר את הבנים;
8. מקורות הסיפוק והגאווה של המורות.

ניתוח הראיונות  החצי-מובנים העלה התייחסויות שונות למשמעות של המגדר בחינוך גופני, שאותן ניתן לארגן בארבע קבוצות:

תפיסות מהותניות

מעניקה למגדר משמעות שהיא בעיקרה ביולוגית, כך למשל: בנות יותר חלשות מבנים, אין מה לעשות, זה גנטיקה והורמונים. זאת הסיבה שגם בספורט, בנות לא מתחרות עם בנים. ההתייחסות לבנים ולבנות היא כאל שתי קבוצות מובחנות והומוגניות מבחינה ביולוגית ומבחינת היכולות הגופניות. לכן, כמו בספורט, שבו הישגי הגברים טובים מאלה של הנשים, כך גם בחינוך הגופני – הבנים נתפסים כטובים יותר מהבנות. תפיסות כאלה עומדות בקנה אחד עם הנחות הבסיס בחינוך גופני, המקובלות במדינות רבות ובכלל זה בישראל. בהתאם לכך, דרישות הביצוע מבנות נמוכות מאלה של בנים.

זיהוי והתעלמות

בקבוצה זו המרואיינים מתייחסים  להבדלים הגופניים והביולוגיים בין בנות ובנים וגם להקשר החברתי שמעצב את הזהות ואת הגוף. כך לדוגמה: ''כל מה שמעניין אותן זה איך הן נראות'' (המורה ענת). נראה שהנחת הבסיס היא שלהקשר החברתי יש השפעה רבה על ההשתתפות של נערות בשיעורי חינוך גופני. קבוצה זו כוללת עמדות המזהות את המחויבות של נערות למראן החיצוני, ובמיוחד למראה מסודר, נקי ורענן; כמו גם את הקושי שמחויבות זו מציבה בפניהן בחינוך הגופני; ובעצם משקפות את המתח שבין דרישות השיעור לבין דרישות אידיאל היופי. בנוסף, למרות העובדה ששיעורי החינוך הגופני מתקיימים בהפרדה מגדרית, המרחב הוא משותף ומתקיימים בו יחסי כוחות: הבנים מביטים על הבנות באופן מחפצן ומשמיעים לעברן הערות סקסיסטיות ומטרידות, והבנות מגיבות לבנים. סביר להניח שאווירה כזאת מקשה על נערות בשיעורי החינוך הגופני.

זיהוי ושיעתוק

משמעות המגדר בקבוצה זו מתייחסת לכך שצריך למצוא את הנתיב ללב הנערות; למצוא את הנתיב לדברים שהן אוהבות לעשות. מורת המורות מציעה לסטודנטיות שהיא מכשירה להתאים את העשייה בשיעור לתרבות המראה ולהתמקמות התלמידות בתוכה. בנוסף היא מציעה להן להשתמש בשפה של התלמידות, להתחבר לעולמן ולבסס את יחסיהן על שותפות. צורת שימוש אינסטרומנטלי בתרבות המראה שעלתה מתיאוריה של המורה מיכל הינה, העברת חלק מהשיעורים בסטודיו הממוקם  בתוך בית-הספר, שקירותיו מכוסים במראות. שיעורים אלה כוללים לרוב תרגילים לעיצוב ולחיטוב, והם חביבים על הנערות יותר משיעורי חינוך גופני הכוללים את ענפי הספורט המסורתיים. היא בונה את השיעורים באופן שיתאים לצורכי הנערות ולהעדפותיהן.

מורות המשתייכות לקבוצה זו מבינות את מציאות חייהן של הנערות, מתחברות אליה ומבקשות להתאים את החינוך הגופני לעולמן. אולם, מורות אלה האמנם משיגות בדרך זו שיתוף פעולה מהתלמידות, אך תוך כדי כך הן משתתפות בשיעתוק שיח הרזון, שיח היופי ותרבות המראה.

מודעות וערעור על תפיסות מסורתיות של מגדר ונשיות

התפיסות בקבוצה זו דומות לאלה של הקבוצה הקודמת, אך פה התפיסות מבטאות גם רגישות למגוון ולשונות בתוך המגדר ומערערות על התפיסה המתייחסת אל הנערות כקבוצה הומוגנית. המורות המשתייכות לקבוצה זו מנסות להתאים את השיעורים לתלמידות המחבבות ספורט ולאלה שאינן כאלה; למי שמרגישות בנוח עם גופן ולמי שפחות. רויטל, מורה המשתייכת לקבוצה זו מבנה את שיעורי החינוך הגופני בדרך של הדגשת משחקים בזוגות, קבוצות ואווירה של ''יחד''. בניית השיעורים באופן שתיווצר בהם תחושת היחד חזרה בתיאורים נוספים. התפיסות בקבוצה זו מערערות על הדומיננטיות של הספורט התחרותי בחינוך הגופני. הן משקפות הכלה של המגוון וכבוד לשונות בין הבנות.

המשמעות של המגדר בחינוך גופני אינה מוגבלת לפעילות פיזית בלבד, ועשויה לכלול גם תכנים ופרקטיקות המתייחסים לתחושות, לרגשות ולתודעה. כיוון שברמה המערכתית, החשיבה המגדרית טרם שולבה במדיניות החינוך הגופני ובתכניות ההכשרה והפיתוח המקצועי, כל מורה מתמודדת לבדה עם הקונפליקטים הנקשרים למגדר ולעצב שיעורים על בסיס ניסיונה האישי והידע שברשותה.

 אי לכך, במקרים רבים כאשר תהליכי ההוראה מנותקים מהתלמידות ומתרבותן, זה יכול להיות ההסבר להתנגדות של תלמידות רבות לחינוך גופני, בצורת ניסיונות ההתחמקות, אי-הבאת תלבושת, הפרעות ותופעת הפטורים שהולכת ומתרחבת. יתר על כן, הנתק הזה חוסם את ההזדמנות הגלומה בחינוך גופני להיות זירה של שינוי (קוש-זוהר, 2017).

מסקנות ומחשבות לקראת שינוי

הטענה המרכזית של כותבי המאמר היא שהפרספקטיבה המגדרית צריכה להיות משולבת במדיניות המערכתית של החינוך הגופני, בתוכנית הלימודים, בתהליכי ההכשרה של המורות והמורים ובמחקר.

מבחינת מדיניות מערכתית, יש לכתוב תוכנית לימודים חדשה שאינה מבוססת רק על תכנים מתחום הספורט; תוכנית לימודים שתהיה מגוונת ותאפשר לתלמידות ולתלמידים רבים יותר לחוות סיפוק והצלחה בשיעורי החינוך הגופני. מעבר לכך, היא תצטרך לשקול מחדש את ההפרדה בין בנים ובנות, המתקיימות רק בשיעורי החינוך הגופני, ולערער בדרך זו על הדיכוטומיה הנוקשה הבין-מגדרית ועל הסדר המגדרי.

תוכניות ההכשרה של המורות והמורים לעתיד צריכות לשלב ידע בסיסי בתחום המגדר ומתחום לימודי נערות ונערים. כמו כן, הן צריכות לשלב את הפרספקטיבה של הפדגוגיה הפמיניסטית. ידע זה יאפשר למורים להתייחס להוראה כאל תהליך חברתי המתרחש בתוך הקשר, ולהבין את עולמם והווייתם של נערות ונערים במאה ה-21.

סיכום המאמר נכתב בידי יוני טבדידישוילי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא בכתב העת בתנועה