| | 23/02/2019

הרצאת ראש בית הספר לניהול אבטחה וחירום / ניר רן

בשם המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט), בית הספר להשתלמויות ובראש וראשונה בית הספר לניהול אבטחה וחירום, אני מבקש להודות לכל אחד ואחד מכם אישית על שהתפניתם ובאתם לכנס הזה, שהוא הכנס הארצי הראשון לניהול אבטחה וחירום.  
אני מתכוון לדבר בדקות הקרובות על שלושה דברים – הראשון הוא ניהול, השני הוא ניהול וגם הנושא השלישי עליו אדבר הוא ניהול. 

• ניהול אבטחה, 
• ניהול מצבי חירום ואסון,
• ניהול בכלל

אני מבקש בפתח דברי לומר בנחרצות כי אין לראות בדברי, אפילו במרומז ביקורת המופנית כלפי מישהו. הנחת העבודה היא שאנחנו, כולנו, שותפים לדרך. הצגת דברים לאשורם והצפת פערים הנה תנאי הכרחי בדרך להובלת כל שינוי.

הכנס כאמור עוסק באבטחה כמקצוע, מקום האבטחה בארגון ובהיערכות לחירום. אומר כמה מילים על כל אחד מהנושאים. 

על האבטחה כמקצוע

ברקע להקמת בית הספר הזה עומד ניסיון ארוך שנים של חברי ושלי בתחום האבטחה ורקע אקדמי בלימודי אסונות. 

מדינת ישראל מתקוטטת עם איומי טרור פנים וחוץ זה ארבעה עשורים – פחות או יותר מאז שנת 1968. הידע והניסיון שנצבר בנושא עצום בהיקפו. בשנת 1972, לאחר שורה של פיגועים, בהם רצח י"א הספורטאים במינכן והטבח בנמל תעופה לוד קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הסדרה ומיסוד של תחום האבטחה. החלטות ממשלה, בדגש על החלטת ממשלה 411 מיום 26.1.1975, מהווים את מקור הסמכות לביטחון תושבי ישראל עד היום למעשה.

החלטת ממשלה 411 מתחמת את האבטחה בין הגופים השונים – שב"כ אחראי לאבטחה בחו"ל וברשימה סגורה של גופים בישראל – תעופה אזרחית, ספנות, אישים ועוד. צה"ל ומשרד הביטחון אחראים לעצמם ומשטרת ישראל אחראית לביטחון בתוך שטחי ישראל, ומכאן גם להנחיית האבטחה במגזר הציבורי.

בשנות השבעים ואפילו בתחילת השמונים, מופנים המאמצים העיקריים של ארגוני הטרור, בוודאי היותר ממוסדים, שהם גם האגרסיביים יותר, כנגד יעדים של מדינת ישראל בחו"ל, ביבשה באוויר ובים. המצב המיוחד אליו נקלענו, חייב אותנו לפרוש מערך אבטחה אפקטיבי על פני הגלובוס כולו. פרישת מערך כזה איננה אפשרית אלא אם עומד מאחוריה מערך מקצועי ומסודר של הכשרה, ניהול והכוונה.

לאורך השנים הפכה האבטחה במגזר הממלכתי למקצוע לכל דבר ועניין. מתקיימים תהליכים של לימוד והפקת לקחים – מהצלחות, מכישלונות, גם מאירועים משמעותיים שהתרחשו בעולם והם לא קשורים אלינו. אנחנו לומדים את היריב, את המודוס אופרנדי שלו ואת יכולותיו, אנחנו משתדלים להיות מעודכנים ואנחנו מכשירים את אנשינו לביצוע משימות האבטחה בארץ ובחו"ל.

בשנות השבעים והשמונים, ואפילו בתחילת התשעים, מתמודדת ישראל מבית עם איומים מסוג אחר, נרחבים יותר במובן הגיאוגרפי. בהתייחס לאיום הטרור הנקודתי, המודיעין ומשטרת ישראל פועלים במישורים שלהם. המלחמה כנגד הטרור אפקטיבית, למרות שהוא מרים ראש מפעם לפעם בפיגועים אפקטיביים (זה קורה גם בחו"ל). בד בבד הוקם המשמר האזרחי על ידי המשטרה כאמצעי להתמודדות כנגד טרור.

היות שאנחנו חיים בתוך מדינת ישראל, בהחלט לגיטימי שהמאבק בטרור מתבסס על פעילויות של מודיעין וביטחון שוטף בעיקר. באופן טבעי, זה פחות אפשרי בחו"ל. כך או כך, העובדה היא שנוצר פער. מקצוע האבטחה, ככל שהוא התפתח במגזר הממלכתי, הוא איננו מוכר כמעט במגזרים האזרחיים האחרים. המגזרים האזרחיים האחרים לאמור – המגזר העסקי, מגזר השלטון הציבורי וברוב המקרים גם המגזר הציבורי.

בבואנו לבחון את תחום האבטחה במדינת ישראל גופה, אנחנו מוצאים שככל שמקצוע האבטחה התפתח במגזר הממלכתי, במגזר האזרחי, לא קיים למעשה מקצוע שקוראים לו אבטחה, ובוודאי לא קיים מקצוע שקוראים לו ניהול אבטחה. 
מנהל אבטחה אינו מחויב לעבור הכשרה טרם שייכנס לתפקידו. די שיענה על דרישות שונות שהוצגו לתפקיד, כגון ניסיון פיקודי בצה"ל, במשטרה או בשירות ביטחון. גם קידומים מתפקידי שטח לתפקידי ניהול אבטחה מתקיימים ללא הכשרה, ונתקלנו במקרים רבים בהם מבוצע ניוד רוחבי של מנהל בארגון לתפקיד ניהול אבטחה מבלי שיהיה לו מושג ירוק בנושא. 
לא קיימת שפה משותפת לעוסקים באבטחה. אין אפילו הגדרה מוסדרת של המילה "אבטחה" (שהיא אגב, ייחודית לעברית), מושגים טקטיים כמו איום, סיכון, דפ"א, מיגון, סיכול, לחימה, ובוודאי מושגים אסטרטגיים כמו ניתוח סיכונים, או שהם לא קיימים או שהם מקבלים משמעות שונה ממקום למקום. 
לא מתקיימים תהליכים מסודרים ומחייבים של הכשרה ואימון. למעשה, כל אדם – כמעט יכול לעסוק באבטחה וכל מי שעסק אי פעם בתחום הקשור לביטחון, כמו צבא, משטרה או מודיעין, עונה לצרכי השיבוץ לתפקידי ניהול אבטחה. 
מקומה של האבטחה במבנה הארגוני שונה מארגון לארגון ובמקרים רבים הוא איננו רלוונטי. ברוב הארגונים נמוך מעמד האבטחה באופן מהותי בהשוואה לקריטיות הפוטנציאלית של האבטחה לקיומו וליכולתו של הארגון לשרוד בשגרה ובחירום.

התוצאה היא, שלצד מרכי אבטחה לאר רבים שהם אפקטיביים, אנחנו נתקלים במערכי אבטחה רבים שהם מסורבלים, יקרים מאוד, לא מסבירי פנים, מכבידים על הארגון בפעולתו ולא מבטיחים את ההגנה הטובה ביותר.

במדינת ישראל עוסקים באבטחה מאות ואלפי אנשים. כולם עושים כמיטב יכולתם. אך הם לא מתואמים, במקרים רבים לא מוכשרים לתפקיד ולא מכירים בכך שהם עוסקים בתחום שיש בו תורה ומשנה סדורה.

 

מקום האבטחה בארגון

מקום האבטחה בארגון איננו מוסדר. מעמד מנהל האבטחה, שלרוב קוראים לו קב"ט, במדרג הניהול נמוך מכפי שהוא צריך להיות. הסיבה לכך היא בעיקר העובדה שממנהלים בכירים אינם מכירים בתועלת העצומה שיכול להניב להם מערך אבטחה אפקטיבי ומנהל אבטחה במעמד בכיר.

הפרדוכס הוא, שדווקא במגזר האזרחי, בוודאי במגזר העסקי, תפקידי מנהל האבטחה מורכבים ומסובכים יותר. במגזר הממלכתי אחראית האבטחה בעיקר, בוודאי שלא רק, לסיכול פיגועים ולהתמודדות אל מול איומי פח"ע. תפקידיו של מנהל האבטחה במגזר העסקי כוללים התמודדות עם עבריינות רכוש, מניעת אבדן, טיפול במהימנות עובדים, אבטחת מידע, שמירה על סדר ציבורי וגם – התמודדות אל מול איומי פח"ע. זהו תפקיד מורכב לכל הדעות. תפקידנו לדאוג שיוכר ככזה ותפקידנו אף לתת בידי העוסקים בכך את הכלים המתאימים לביצוע תפקידם. לאמור – הכשרה.

הכשרת מנהלי אבטחה כוללת בחובה את שני המקצועות שבביטוי – לימוד מקצוע האבטחה ולימוד תחום הניהול, זה אומר הערכת מצב וניתוח סיכונים, ניהול תקציב, גיוס והכשרת כח אדם, הובלת צוות אבטחה וחתירה לשיפור מתמיד.

אנחנו לא לבד בהובלת השינוי. הייתי מדייק ואומר שנכון להיום, חטיבת האבטחה במשטרת ישראל, היא המובילה את השינוי, בוודאי בהתייחס לתחום האבטחה במגזר הציבורי. מתבצעת במשטרת ישראל מזה זמן עבודת מטה נרחבת שמטרתה להסדיר את תחום הכשרת מנהלי האבטחה. רח"ט אבטחה תת ניצב מאיר בן ישי ירחיב על כך בהרצאתו.

בעולם בו קיימים באופן תדיר איומים לצד הזדמנויות, ארגונים אינם רשאים כי אם חייבים להחזיק במערכי אבטחה. נשאלת השאלה עד כמה מבינים מנהלים בכירים את העובדה שמערך אבטחה יעיל ומנהלל אבטחה איכותי, לא רק שאינם מכבידים, הם יכולים להוות מקור כוח והזדמנות, גם למיצוי יכולות וגם לשמירה על נכסי הארגון. בסופו של דבר, בשעת אמת נופלת האחריות על המנהלים הבכירים, ואם הם הרשו לעצמם להתעלם מהאבטחה בעת שגרה, תטפח המציאות על פניהם במקרה של כישלון, כשם שהם ייהנו מהפירות בעת הצלחה.  

פרטים אודות קורס מבטים

תחום האסונות והחירום

תחום ההיערכות וההתמודדות במצב אסון וחירום קיצוניים מוכר פחות לאלו שאינם עוסקים בכך. הסיבה העיקרית לכך הנה כפי הנראה שהסיכון עצמו די "נחבא אל הכלים". אסון מטבעו איננו קיים עד שהוא מתרחש.

קיימת בציבור תחושה, מוטעית בדרך כלל, שתחום האסונות מכוסה בדרך כזו או אחרת ושבעת הצורך יהיה מי שידאג.

יהיה מי שידאג???

הוריקן קתרינה השאיר את העולם פעור פה. ארה"ב, מדינה מפותחת ובעלת תודעה קהילתית, לא נחלצת לעזרת הנפגעים. זקנים נמקים בבתי אבות, אסירים טובעים למוות בבתי כלא, עשרות אלפי פליטים נדחסים באצטדיון כדורגל, כאוס שולט בכל. שלושה ימים מנסים למעלה ממיליון פליטים לשרוד. בסופו של דבר אלו שנשארו בחיים מחולצים, אך הם לעולם לא יחזרו עוד לבתיהם. מיליון פליטים בתוך ארה"ב לא יחזרו לעולם לבתיהם.

זוהי המציאות האסונית. ארה"ב לא הזניחה את אזרחי ניו אורליאנס. היא פשוט לא הייתה מסוגלת לעזור להם היות שהיא לא הייתה ערוכה לכך מראש. זה טבעו של אפר"ן. היערכות מבעוד זמן ותפיסת ניהול, זה מה שעושה את ההבדל.

בעיית הבעיות בתחום ההתמודדות עם אירועי אסון איננה מחולל האסון עצמו. מחולל סיכון יכול לצאת משליטה בכל רגע נתון. אסונות לפיכך הם ברוב המקרים בלתי נמנעים. הבעיה היא איפה בגישתם של בעלי תפקידים, מנהלים ומומחים לנושא, במודעות לסכנות, בהיערכות המוקדמת, במוכנות ובתגובה של המערכות השונות.

בחלק גדול מדי של המקרים בהם אנו מנתחים אסון, לאחר שהתרחש, אנו מוצאים כי קודם לאירוע התקיימה אווירה של התעלמות, הדחקה או הכחשת הסכנה בקרב הגורמים אשר היה בידם - והיה זה מתפקידם לנקוט אמצעים למניעת האסון או לצמצום הנזק. לא בדעת קהל המדובר כי אם בעמדתם - לפעמים מוצהרת ולעיתים אף כתובה – של אותם בעלי תפקידים עצמם שתפקידם הוא לנקוט עמדה הפוכה על מנת למנוע את האסון.

שתיים עשרה שנים לפני הוריקן קתרינה אמר המהנדס הראשי של מחוז סנט לואיס:“We don’t fear anything will happen that our system can’t handle”  

הדברים נאמרו בדיון שעסק בשאלת חיזוק הסוללות. הסוללות המגנות על ניו אורליאנס בנויות לעמוד בסופת הוריקן שעוצמתה 2.5 – 3 בסולם סימפסון. מכסיקו סופות בעוצמה 4 ו- 5 אינן חיזיון נדיר. עלות חיזוק הסוללות מאה מיליון דולר. נוכח האמירה הנ"ל הוחלט לחסוך את הכסף הזה. חיסכון נאה.         
להיסטוריה כללים משלה. הוריקן קתרינה גבה מחיר כלכלי העומד על מאה מיליארד (!) דולר. פי אלף מהסכום שנחסך.

"הסמובר הפשוט ביותר מסובך יותר מהכור האטומי המורכב ביותר... אדם יכול לחיות ליד תחנות כוח גרעיניות פטור מדאגה או חשש לו או לילדיו" כך אמר פרופ' אלכסנדרוב נשיא האקדמיה הסובייטית למדעים לפני התאונה הגרעינית, שהיא כפי הנראה האסון האקולוגי החמור ביותר במאה העשרים, שהתרחשה בכור הכוח בצ'רנוביל בתאריך 26/4/1986.

” It is NOT known to kill“- זו הייתה תגובתו מנהל העבודה הראשי של המפעל בבופאל כאשר בישרו לו על האסון.

לית מאן דפליג שניתן לצמצם בשיעור דרסטי את מספר הקורבנות באסון על ידי היערכות מתאימה. אלא שהיערכות מתאימה מחייבת קודם כל מודעות, ומודעות היא בוודאי ההיפך המוחלט מהתעלמות מהסכנה או מהכחשתה. לאחר אסון הצונאמי באוקיינוס ההודי, שגבה למעלה ממאתיים אלף קורבנות קבעו מומחים שחקרו את האסון כי: "יותקנו מערכות התראה בפני צונאמי באוקיאנוס ההודי ובישובים המועדים לאחר האירוע". נשאלת השאלה מדוע באה קביעה זו לאחר האסון ולא לפניו? שהרי רעידות אדמה באוקיינוס ההודי אינן אירועים בלתי סבירים ומערכות התראה בפני צונאמי קיימות באזורים אחרים של העולם מזה שנים. אנו רואים שגם מומחים נדרשים לעיתים לאסון עצמו כדי להפנים את משמעויותיו.

ישראל יושבת על חבית חומר נפץ תרתי משמע. השבר הסורי אפריקני במזרח, שמר יגור ושבר רמלה אינם מותירים ספק. רעידת אדמה קשה בוא תבוא מאידך עומדת סכנת המלחמה (שבהיבט האסוני פגיעתה ככל הנראה קטנה לאין ערוך).

ברמה הארצית, מדינת ישראל איננה ערוכה להתמודד בתרחיש רעידת אדמה קשה. למעשה מעט מאוד מדינות בעולם ערוכות לכך.

היערכות אמיתית לרעידת אדמה מחייבת כל מנהל בכיר, במגזר השלטון המקומי והאזורי, בארגונים גדולים ובמוסדות להיערך מבעוד זמן. שם המשחק הוא ניהול וזהו ניהול מסוג אחר לחלוטין. כאשר אנחנו מציגים בפני מנהלים את הצורך הבה נתאר את המציאות בשעות שלאחר האסון. רעידת אדמה תגרום לתגובת שרשרת שבעקבותיה שריפות, דליפות של חומרים מסוכנים, והרס מבנים בהיקף עצום. מערכת החשמל תנותק למשך ימים. צינורות מים יתבקעו ולפיכך גם מים זורמים לא יהיו. מערכות התקשורת לא יתפקדו. כל עובדי הציבור יעזבו את משמרתם על מנת לאתר ולטפל בקרובים להם ביותר. ב- 24 – 72 שעות הראשונות יגיעו כוחות החילוץ וההצלה אל מתי מעט. בקיצור כאוס.

מי יעמוד לעזרת הקהילה? מנהלים שהוכשרו ידאגו לכך מבעוד זמן. הם ידעו להכין את הארגון/העיר/הקהילה, צוותי פעולה מוכשרים (צוותי משימה) יעסקו בחילוץ, טיפול ראשוני ובהפניית בני אדם לאזורי טיפול. אם המחפשת את בנה תופנה לאותו מקום אליו הופנה הילד המחפש את אימו. בעלי תפקידים יגעו ממי הם יכולים לשאוב מידע ובעיקר הם לא יעמדו נדהמים וחסרי פתרונות.

מצבי חירום ואסונות פתע, יוצרים מציאות אשר מנהלים שלא הוכשרו לכך , אינם ערוכים להתמודד עמה. האסון גורם נפגעים רבים ומביא לקריסת חלק מהתשתיות, ל"אפקט דומינו" ולעומס קיצוני על התשתיות שנותרו. משמעות הדבר היא שעל המנהל להתמודד עם מצב חריג אשר האמצעים העומדים לרשותו בשגרה אינם מספיקים ובמקרים רבים, כתוצאה מהאסון הם גם אינם קיימים.

קיימים מצבים בהם קודם להתרחשות האסון יש בידי המנהל לצמצם את חומרת הנזק ולהפחית מהותית את מספר הנפגעים. הניסיון מלמד שבמקרים רבים מדי לא העזו המנהלים לקבל את ההחלטות הנכונות בהיתפסן דרסטיות מדי קודם להתרחשות האסון.

ניתוח אירועי העבר מצביע על מספר לא גדול של הצלחות ואירועים בהם נקטו מנהלים פעולות אפקטיביות, שהיה בהן כדי לצמצם את מספר הנפגעים וליצור מצב בר שליטה לאחר האסון. מאידך מלמדת ההיסטוריה על מספר גדול של כשלים ועל דפוסי פעולה שהיו רחוקים מלהיות אופטימאליים מבחינת האפקטיביות שלהם במניעה, בשרידה ובהתמודדות עם המציאות שנוצרה בעקבות האסון.

הכשרת בעלי תפקידים לתפקוד במצבי אפר"ן וחירום היא צו השעה.